צמח בר

זה באמת היה יום עמוס, דבר רדף דבר, ועל הכל צריך היה לענות כאן ועכשיו, לא רצוי לדחות למחר.

בשמונה בערב, ניגשתי לאמר דבר מה לבוס שלי, אח"כ הצבעתי על השעון ואמרתי לו בחיוך- "טוב, סגרתי היום שתיים עשרה שעות, אני חושבת שאני כבר יכולה ללכת הביתה".

כיביתי את המחשב, סגרתי את האור והמזגן במשרד, אמרתי ערב טוב לכל השאר, והלכתי הביתה, לבד.

אבל בתוך כל היום העמוס הזה, שבו גם לשתות שכחתי, או ללכת למקומות חשובים, בתוך כל העסיקות הזו, הרגשתי אותך, שם עמוק בראשי, יושב בפינת הזירה, בין החבלים מביט בי בחיוך, ממתין לרגע שלך.

ומצדי פעם, כשהרמתי את הראש והבטתי בך, זינקת ממקומך, הענקת חיבוק, נישוק או לטיפה, וחזרת לפינה שלך, מביט אליי בחיוך.

ואני, חייכתי אליך, מדי פעם שלחתי נשיקה, והמשכתי לעשות את מה שאני עושה.