צמח בר

חשבתי לצאת

ולהגיע מוקדם.

נראה לי שפשוט אגיע

בזמן. 

פִּטְמָה מְגַרֶדֶת

שָׁעוֹן מְתַּקְתֵק

זְמָן עָמָד מִלֶכֶת

מְפָהֵק.

אל תגיד לי שאני משתנה

לבד זאת אני כבר מבינה

כל יום שעובר,

אינו דומה למה שהיה.

אל תאמר לי 'את שונה'

כי כל שונה אחד הוא

ומדי יום שעובר,

מעליי תולשת פיסת אבק שהצטברה.

אל תאמר לי 'את כבר לא דומה',

אני אותה האחת,

מקדמת דנא,

ומאז, מאומה לא השתנה.

* * *

שלושה המה,

אני ואתה ואתה

הווה, עבר, עתיד,

עבר רחוק, עתיד קרוב

הווה זמני, ומתמשך

שלושה המה,

אתה ואני ואני.

* * *

אתה ואני ואתה,

אני ואתה ואני,

מעורבבים זה בזו

עד בלי יכולת הפרדה

בחדרים לבדיים מקיימים מלחמה.

בחדרים משותפים באים להירגע;

פברואר 16, 2007

אַדְוַת רְצוֹנוֹתַיִךְ

לִמְּדַתְנִי חַיִּים ;

תַּאֲוַת בְּשָׂרַיִךְ

הֶרְאַתְנִי אֲנָשִׁים;

נְשִׁימַת אַפַּיִךְ

גִּלַּתְנִי כְּאֵבִים

וַאֶשְׂרֹד.

בְּשָׁרִי נוֹשֵׁא חוֹתָמֵךְ

כְּמִכְוַות אֵשׁ;

גוּפִי מֻכְתָּם בִּשְׂפָתַיִךְ

צְבוּעוֹת דָּם;

לִבִּי חָתוּם בְּזִכְרֵךְ,

כְּאוֹתוֹ הַגַּן.

וְאֶשָּׂא זִכְרוֹן מַעֲשַׂיִךְ

בְּתַרְמִיל כְּאֵבַי;

וּתְּוַאי מַאֲוַיַּיִךְ

שֶׁדָּמָם וְנָדַם;

וְגוּפִי הַמֻּכְתָּם

וְלִבִּי הֶחָתוּם

לֹא יֵדְעוּ עוֹד

.

דצמבר 10, 2006

בְּנִשְׁמתי חָפַרְתָּ לְךָ בור,

וְנִשְׁכַּבְתָּ בו בעודי בחיים,

הִתְכַּסֵּיתָ באדמת כאביי,

ועצבוניי היו לְךָ מצע וַרֵעַ

דִּשַּׁנְתָּ עצמךָ בתאוותיי

וְתִּחַחְתָּ בכמיהתי.

ואני אותךָ לעד אשא

עת שורשיךָ לופתים עצמותיי,

וענפיךָ משתרגים בין ורידיי,

פרחיךָ יניבו פרי,

בליבי, בעיניי, בחיוכי,

באהבתי.

***

למען הספק ספק- אין איש אליו מכוונת הכתיבה הזו.

מִיטַּת נְשִׁיקָה

נְשִׁיקַתִּי.

נְתַתִּיהָ לְךָ,

בְּעוֹדְךָ שָׁכוּב,

בְּמִיטַתְּךָ.          

* * *

 מדי פעם קורה לי שאני כותבת משהו, ואיני יודעת מהי משמעותו, עד שמגיע הזמן לדעתו.

בדרך כלל הפער בזמן (בין הכתיבה להבנה/ ידיעה) הוא די גדול.

השיר שלמטה, נכתב לפני בערך כעשר שנים.

שׁוּב נֶאֱחֶזֶת בְּקַרְנוֹת הַמִזְבֵּחַ

נִרְדֶפֶת עַל-יְדֵי בְּדִידוּתִּי,

בּוֹרַחַת אֶל עִיר-מִקְלַט

שָׁם נָשִׁים כְּמוֹתִּי.

מְחַפֶּשֶׁת אֶת נִשְׁמַתִּי

וּנְעְתֶּקֶת

מִמְחוֹזוֹת אַהֲבָתִּי.

לפני מספר חודשים, חיפשתי משהו (את קורות החיים שלי, דא)  בדיסק של הגיבויים, וגיליתי אצווה (הא) של מספר שירים, לא רעים, (אם יורשה לי) שנכתבו מלפני כל כך הרבה זמן. בין השירים היה גם זה.

מיד חיברתי אותו לפרק הנישואין/גירושין שלי.

למה אני מעלה את הנושא דווקא עכשיו?

אתמול אספתי את אחרוני הדברים שעוד נשארו אצלו (להזכירכם עזבתי לפני שלוש שנים ב- 18 בפברואר, שנתיים בדיוק אחרי הפעם הראשונה שבה שכבנו).

למרות שלכאורה האפיזודה הקצרה בתולדותינו, עברה עליי בלי משקעים  ובלי יותר מדי זכרונות, בכל זאת התרגשתי.

ושניה לפני שהלכתי, כאשר ההוא שראה לי את הזיק בעיניים חיכה לי למטה, עם הקרטונים באוטו, פניתי אליו, ואמרתי לו בקול משתנק, ועיניים מלאות בדמעות, שאני מודה לו, כי למדתי ממנו הרבה, וכי אני מתנצלת, שלא התכוונתי לפגוע בו, ואז נפלנו חבוקים זה בזרועות זו, ובכינו בכי תמרורים.

לראשונה בחיי, הוא קיבל ממני חיבוק מעומק הלב.

אני שמחה שהייתה לי ההזדמנות לאמר לו את שאמרתי.

אם לא יכולתי לתת לו מאומה באותה התקופה, אז לפחות עכשיו אני יכולה לנסות לתת לו;  אני מקווה שזה ייתן לו משהו, כי זה נאמר בכנות ובכוונה מלאות, וזו אמת לאמיתה.

האיש הזה נתן לי את כולו, היה מסור לי בכל מאודו, לא היה לו משהו אחר שהיה חשוב לו יותר מאשר אני עצמי, אפילו לא הוא לעצמו. הוא אהב אותי, כפי שכל נערה חולמת שיאהבו אותה.

הוא אהב אותי, כפי שאני הייתי זקוקה שיאהבו אותי באותו הזמן.

באותו הזמן אני עצמי לא ידעתי להעריך את כל מה שהוא נתן, לא יכולתי לקבל את אהבתו, לא יכולתי לשאת את מסירותו (זה באמת היה מעט יותר מדי),

לא הייתה בי המסוגלות הרגשית, המוכנות הנפשית, לקבל את אשר הוא נתן.

לא יכולתי, מהסיבה הפשוטה, כי אני עצמי לא אהבתי אותי, הייתי כלי שבור ומרוסק לרסיסי רסיסים, כלי שלא היה מסוגל להכיל את אשר נמזג לתוכו.

רק לאחר שרסיסיי הורכבו מחדש לכלל מיקשה אחת יציבה (אה) ושלמה (אפעס בערך, הקצוות עדיין משוננים, והדבק לא יבש לחלוטין) , וזאת קורה בתקופה האחרונה, אני לומדת להעריך יותר ויותר את האיש שהיה ועדיין, את מה שנתן, נתן לאורך כל הזמן, גם כשכלתה תקוותו, כי זה יעזור במשהו.

אם יש מישהו שאין בו נאנוגרם של רוע זה האיש הזה.

אני מקווה שיהיה לו טוב, ורק טוב.

מחבקת אותך מכאן, מעומק ליבי.

אה, וזה (אני יודעת שנורא דאגתם) היה אצלו ביחד עם עוד כמה ספרים, מגזינים, ועוד, ועוד.