צמח בר

נשים זה
כמו...נעצרתי לרגע וחיפשתי הקבלה מתאימה שתהיה קרובה לעולם שלו, נשים זה כמו אדמה.
כך אמרתי לו. צריך לעדור, לזבל ולדשן אותן יותר מפעם אחת בהכנה לחריש עמוק, ואז
לזריעה.

נשים זקוקות לתחזוקה
שוטפת של תשומת לב, גם ובמיוחד אם הן אומרות שלא. כמו אדמה בשנת שמיטה שמגדלת עשבי
פרא - תשמוט אישה לרגע או שניים, שנה- שנתיים והיא תתן לאחרים להשתלט עליה.

***

גברים זה כמו
ספרים. תמיד אחזור לדפדף ולקרוא באהובים עליי ואתענג על כל מילה, על כל פיסקה, על כל
עמוד שאני קוראת מחדש, גם אם כבר היו בינינו ספרים אחרים, גם אם הם אוהבים ואהובים.
לכל ספר אהוב יש פינה אחרת בלב שלי ובלב שלי יש הרבה פינות. חלקן גלויות, חלקן
נחבאות, ורובן נסתרות, לא ידען זר. לא אהבתי כל גבר שאהב או איהב אותי, אבל כל גבר שאהבתי, אהבתי
אחרת. זה לא מפחית מהרגש ומהחשיבות שיש לאותו גבר או ספר עבורי. לכל אחד מהם יש
מקום בתוכי, גם בעוד עשר שנים או מאה. תמיד אוהב אותם וזה לא יגמר.  

אם אתה יודע על
גבר אחר בחיי, זה לא אומר שאתה כבר לא אהובי. זה רק אומר, שכרגע בפועל, אתה לא איתי.

עם כל זאת - גבר
שירצה לקבל את כל האהבה שלי, את כולי, גופי ונשמתי, (וכן, זה אפשרי) יאלץ להתמסר
אליי בדיוק באותה המידה ולתת לי את כולו. זה לא תנאי, או איום, זו הגדרת עבודה.
מצב תפעולי.

***

ידעתי שתחפש ותמצא
אותי

אני לא מוכן לוותר
עלייך

אל תוותר עליי

***

תמונה

שלב שני של המסע?

האם זה הדגם הבא? או הלוגרוס?

מנסה לחשוב, מנסה לעכל, מה עבר עליי ביממה האחרונה.

ידעתי שהשלב הבא צריך להגיע. אבל לא יכולתי לדמיין את עצמי שוב יורדת, שוב נמוכה. זה היה בלתי נתפס בעיניי.

הרבה יותר קשה לשחרר שליטה לאחר שגילית אותה. לאחר שמצאת אותה. לאחר שהתרגלת אליה.

כשבפעם הראשונה מסרתי שליטה, לא שיחררתי אותה, לא איבדתי אותה, מהסיבה הפשוטה שהיא מעולם לא הייתה לי.

ושיחררתי, והתמסרתי ונהניתי מכל רגע, גם מאלו שסבלתי בהם. אחר לקחתי אותה בחזרה. את השליטה, וטיפסתי מעלה מעלה. והתרגלתי לאחוז בה. ובמשך שנתיים תירגלתי אותה. את השליטה. בכל תחום בחיים. בעבודה, בין חברות, במשפחה, ועל הכלבה שהייתה האדון. ולפני שנה חילחלה הידיעה.

אם את רוצה להתפתח ולהמשיך לצמוח, את תצטרכי שוב לוותר עליה. תצטרכי ללמוד לשחרר את השליטה.

והבנתי שזה יהיה השלב הבא. אולם לא הייתי מוכנה. זכרתי שזה עשה לי טוב, שזה הרגיש נפלא. אבל בשום פנים ואופן לא הייתי מוכנה לתת לו שוב את השליטה- לאדון שהפך לכלבה. כבר לא בטחתי בו ולא סמכתי עליו ובכלל היינו בתהליך אחר. בתהליך שהיה יותר שלו ובשבילו, ואני בינתיים התרגלתי ותירגלתי - שליטה. לא דחקתי בעצמי ובו וידעתי, כמו כל דבר נכון שעשיתי בחיים שלי- והוא היה הדבר הנכון ביותר שעשיתי בחיים שלי. ידעתי שהתהליך שלו יגמר, ואז אוכל לבדוק את עצמי שוב – בנושא שחרור השליטה.

ועדיין לא יכולתי להסכים לשחרור השליטה. לא יכולתי לראות את עצמי יורדת והופכת נמוכה. למרות שידעתי שזה מה שאני צריכה. ללמוד לשחרר.

פעם -

לא הייתה לי שליטה.

ונתתי למישהו אחר שליטה.

ואז לקחתי שליטה ממנו (כן, הוא נתן לי, אבל יותר בגלל שאני לקחתי אותה)

ופתאום היום, במפתיע, בלי כוונה... לא שלי בכל אופן...ולא איתו-עם אדון הדגם שהיה...עם מישהו שבכלל לא היה על הכוונת מבחינתי - אבל זה קרה - 

שחררתי שליטה.

והייתי מרוצה.

עכשיו אני צריכה להבין אם זה הדגם השני, או הלוגרוס. ואיך לקרוא למי שאולי יהיה האדון הבא.

תרגום רש"י למי שלא בקי בתורת הדגם:

סדרת ספרי הפנטזיה של זילאזני- "תשעת הנסיכים של אמבר" מדברת על מאבק בין הסדר לכאוס. את שני קצוות סקאלת המאבק מייצגים הדגם המהווה ביטוי לסדר ויציבות והלוגרוס המהווה ביטוי לכאוס ושינוי מתמיד. הליכה עליהם אפשרית רק לבני משפחת המלוכה, ומעניקה כוחות המאפשרים שליטה בעולמות הקיימים בין שני קצות הסקאלה ויכולת מעבר בין העולמות הללו באמצעות שינויי פרמטרים. הדגם והלוגרוס נלחמים ביניהם על השליטה ביקום. כחלק מהמאבק לשימור הסטטוס קוו והאיזון שהופר, שורטט דגם נוסף, שמהווה נקודת כח - שלישית.

ההליכה על הדגם או הלוגרוס, תובעת מאמץ גופני רגשי ומנטלי מעין סוג של התפשטות והתמסרות טוטאלית, ונקודות מסויימות בדרך- צעיפים, דורשות מאמץ יותר גדול לעבור. סוג של משברים ומהמורות שבדרך. כשמצליחים לעבור את כל הצעיפים והקשיים, מגיעים למרכז הדגם או הלוגרוס, ומשם ניתן לצוות על הדגם או הלוגרוס להעביר אותנו לאן שנרצה.

זה בגדול ובצורה מאוד פשטנית.

זו הסיבה שאני קוראת לכל התהליך הזה – הליכה על הדגם.

ההליכה על הדגם הראשון נתנה לי את היכולת לשלוט, לעשות סדר בחיי, שהיו די כאוטיים לפני כן מכל הבחינות.

עכשיו לפי הסדר - אני צריכה לעבור בדרכי הלוגרוס, לשחרר את עצמי לתוך הכאוס בחזרה, וללמוד מה הלוגרוס והכאוס יכול לתת לי, מה אני יכולה לקחת ולקבל ממנו.

הדגם הראשון נתן לי את העבודה הנכחית שלי- שבה אני מנהל, מחליטה וקובעת מה סדרי העדיפויות ושומרת על הסדר.

השלב הבא- הלוגרוס, הכאוס - אמור לתת לי בחזרה את היצריות והיצירתיות. 

האם אני רוצה?

HELL YEH...

אבל מפחדת שלא אצליח לעשות זאת.

האם אני יכולה?

לתת את עצמי בצורה כזו? להתמסר בצורה מלאה? להתפשט מנטלית, רגשית וגופנית?

לא יודעת. זה לא קל. אני צריכה ללמוד את עצמי מחדש. לבטוח בחושים שלי, שאני עושה את הדבר הנכון. כמו שהרגשתי כשהייתי עם האדון שהיה.

אני צריכה ללמוד את האיש שמולי. להכיר אותו, לבטוח בו. לדעת שהוא יכול ומסוגל ולא רק רוצה.

בינתיים, למרבה ההפתעה- שלי בעיקר, זה הולך בצורה טבעית וחלקה. לא כשאני בעבודה, מן הסתם. שם כפי הנראה יעבור הגבול.

ושמא אקרא לו אדון הלוגרוס?

מתלבטת.

ולסיום ... תמונה.