צמח בר

בוודאי שהיא בלי כדורים היום, אומרת שוגר למעצבת השמלות שביקרנו אצלה היום וצוחקת עליי, קבעתי איתה בעשר והיא הגיעה באחת עשרה וחצי.

זה נשי מדי, אני אומרת ומביטה על עצמי במראה, ומעצבת השמלות צוחקת, כאילו שאת לא אישה בכלל, היא עונה.

מקסים… מאוד, מאוד, שליט התהו שולח הודעה בוואצאפ למראה התמונה.

תקני. הוא נותן הוראה.

זה לא שאני משוגעת, אני אומרת כשאני יוצאת בסופו של דבר מהחנות, עם טבעת חדשה ושמלה.

זה שכולם סביבי לא נורמאליים.

I don't go crazy.

I AM CARZY.

I just go normal

From time to time

אמרת פעם שאתה לא מבין למה.

למה אתה?

למה?

לא ממש עניתי באותו הרגע, אבל כן אני יודעת מה התשובה.

כי אתה יודע לקרוא אותי כמו ספר לכיתה א'

כתוב באותיות קידוש לבנה.

כמו אלפוני מנוקד ומאוייר.

כי קראת אותי עוד לפני שידעת אותי ואני אותך.

כי אתה יכול להכיל אותי, מא' ועד ת'

את כל התהומות שאליהם אני מגיעה,

והשיאים שאליהם אני עולה.

כי אתה יכול להיות קשה איתי,

רגע אחרי שהזלת איתי דימעה.

כי אתה לא מפחד להביע את עצמך,

ונותן לי את המרחב להביע את עצמי איתך.

כי חשפת בפניי את הבטן הרכה שלך,

וחשפת בפניי את הבטן הרכה שלי.

כי אתה מציב לי מראה.

כי אתה יודע מי ומה אני,

גם בלי שאומר מילה.

כי אתה עונה לי באהבה גדולה משלך,

על האהבה שלי שאני נותנת לך.

וגם כשקשה נורא,

מילה אחת קטנה ממך,

ואני נמסה.

כי ביחד, כך אני מאמינה,

נכה שורשים באדמה שאליה אנו שייכים,

ובאותה המידה, גם נעלה נפרח ונצמח מעלה,

אל השמיים שכל כך לנו מחכים.

כי אתה שליט התהו שלי,

בתוך הכאוס שלך.

כי אתה...אתה.

שלי.

ואני... שלך.

שיתופי מיילים מאמצע השבוע- בכדי שנזכור, בכדי שלא נשכח: 

אני סוף סוף בבית, תשושה,  לאו דווקא פיזית. 
יום לא קל עבר על כוחותינו בעבודה מבחינת טיפול והתעסקות במשברים, כולל פגישת רענון עם אחת מחברות XXXXX והצורך ב micromanagement לחברה אחרת. 
מרגיז אותי שאני צריכה להציג בפניהם פתרונות  לתקלות בתחום שבו הם אמורים להיות מקצועיים הרבה יותר ממני. 
בנוסף היה לי פינג פונג מיילים עם ספקית השירות של אחד מהספקים בחו"ל לגבי ניירת שגוייה, ובסוף היא הודתה שאני יודעת על מה אני מדברת. 
ועוד כל מיני עניינים אבודים או מעוכבים.

זהו הוצאתי קצת קיטור...

בכל מקרה,  אם לא נהיה בקשר בהמשך הערב, דע לך שאתה נמצא במחשבתי, בליבי ובגופי.

שלך.
אני. 

*** 

רק רציתי לאמר

שהמילה "אהבה" קטנה ליד עוצמת ועומק הרגש שאני מרגישה כלפיך...

שוגר אמרה שהיא מעולם לא ראתה אותי מאושרת וקורנת ושמחה עד כדי כך.
ואנחנו מכירות כבר בר-מצווה שנים.

תודה שלא ויתרנו זה על זו. 
תודה שלא ויתרנו זה לזו. 
תודה שלא ויתרנו.

שלך. 
אני.

יום שישי, אחת וחצי בלילה.

מתעוררת מהשינה מתוך חלום שעוסק בך אל תוך מחשבה שהיא שלך.

הדברים בינינו קשים. לא במובן של אלימות או סבל, אלא במובן של עוצמת הקשר. אתה, אם הבנתי אותך, קורא לזה תשוקה. שנינו אומרים אהבה. אהבה חזקה. אהבה עוצמתית, נדירה, שמעלה ומורידה. כזו שמטלטלת עולמות, שמשנה נקודות השקפה.

הדבר הזה שיש בינינו, האהבה, התשוקה, העוצמה, כל הקשר הזה, כל החיבור המטורף הזה בא לנו בהפתעה. אף אחד מאיתנו לא תכנן אותו, אף אחד מאיתנו לא חיפש אחריו, הכל קרה במקרה, בחיים כמו בחיים, כך סתם זה קרה. ובלי לשים לב, נשאבנו לתוך הסופה, נלקחים לתוך עין הסערה. ואנחנו חסרי נשימה. ואנחנו חוששים, ואנחנו מחכים לעתיד לקרות בשמחה.

עוצמת עיניים, מתכרבלת בשמיכה, נזכרת כיצד אני חשה לקראתך ואיתך. כיצד אתה גורם לי להרגיש, ההתרגשות, פיק הברכיים, הפרפרים בבטן, הרעידות בידיים, חום וקור וצמרמורת כמו ילדה קטנה. וכשאני מספרת על כך לך, אתה אומר שאתה שותף לחוויה. ואני מאמינה. אתה לא מסתיר ממני את תחושותיך שלך. הכל בינינו הדדי כל כך. לא ידעתי שאפשר ככה.

קשה להתמודד עם רגשות כאלו. קשה לבלוע את העוצמה הזו. להכיל אותה, לעכל אותה. קשה לדעת איך לשלוט בה. ברגיל אחת מדרכי ההתמודדות שלי היא כתיבה. מעולם לא הייתה לי בעיה בכתיבה, בדרך כלל אני רהוטה, ובכל זאת, קשה לי למלל את האהבה שלנו, את התחושה החזקה הזו, לתרגם למילים את העוצמה, לתחם אותה לתוך מילים קטנות שיגדירו את ההרגשה. הכתיבה שלי חיוורת ביחס אליה. לא מצליחה לחבר לתשוקה הזו מילים שיצליחו להמחיש אותה במעופה.

ואז אתה אומר, שהכתיבה שלי לא מפגינה את התשוקה. את מה שיש בינינו. אתה אומר זאת כמי שהיה שם, באותו מקום ובאותו זמן, כמי שחלק וחולק עימי את החוויה. וכן, הנה שוב, נתקעה לי הכתיבה. אני מנסה להמשיך מכאן ולא מצליחה.

שוב בורחת למיטה, אולי בבוקר תבוא הישועה.

יום שישי, לילה.

שתיים ורבע לפני השינה.

הפכת את עולמי עליי.

בלי להרהר פעמיים, בדרך אליך, חוצה בזה אחר זה את הקווים האדומים שקבעתי לעצמי.

בלי להסס, מפירה כל כך הרבה לאו שהטלתי על עצמי, רק בכדי להיות איתך.

כל כך הרבה גבולות פתאום כבר לא קיימים. 

מקלפת מעליי שכבות הגנה כל כך עמוקות, שלא זכרתי שהן רק שכבות ולא הליבה.

במילה קטנה או במשפט קצר אתה מלטף, מרגיע חששות, מרחיק ממני פחדים, מגלה מתוך העוצמה שלך שאתה שותף בדיוק לאותם תחושות. ואני מניחה ראשי בחיקך, מתרפקת בחיבוקך ומתמסרת לך.

חזק ממני. כזה אתה.

וכשאתה מתנתק ממני,

ולו רק לכמה דקות,

זה כאילו כל האוויר נסחט מהריאות

כאילו תלשו לי את כל השערות

כאילו הכניסו אותי לצינוק.

אני שרויה בהמתנה

עד לפעם הבאה,

שתקרא לי

ותאמר לי

שאני שלך.

תמונה ממש לא קשורה משוק הפליאו בבוקר

הוא מרגש אותי כל כך.

גונב חמש דקות בין פגישות בכדי לראות אותי.

חמש דקות שמתארכות לחמש עשרה ולא מספיקות.

אנחנו רוצים עוד.

הוא מלטף את צווארי באצבעות עדינות,

ואני עוצמת את עיניי, מתמסרת למגעו.

וכשהוא יוצא לדרכו, שיחת הטלפון המבולבלת לא מאחרת לבוא,

הוא טעה בדרכו.

מה את עושה לי ?

הוא שואל וצוחק בקול רם.

אני לא רגיל לצחוק.

אני נמסה כמו שלולית גלידה בצהרי יום אוגוסט חם,

עם חיוך רחב כל כך שהפנים שלי כואבות.

אומרת לו הפכת אותי למושי מושי, ואני לא כזאת.

שנינו נושאים טראומות עבר וצלקות רבות.

אולי הוא התיקון שלי ואני שלו?

הוא הורג אותי ברכּוּת שלו.

והוא יודע שאני שלו.

ובבוקר אני יוצאת עם כפכפים ותרמוס התה שלי לעבודה.

באוויר נתלה ריח של גשם ואני נושמת אותו עמוק לתוכי.

זה מזכיר לי את ריחו של האביר ז'.

ריח רענן, עם טעם של עוד.

חושבת עליו ומחייכת, עוד דקה אתקשר אליו מהדרך ואשמע את קולו.

הוא גורם לי לחייך ולצחוק מאושר.

השמש מפציעה בין העננים באורות רכים של זריחה.

אני לא אדם של בוקר, אבל מזמן מזמן עוד כשהייתי ילדה,

המורה שלי בחוג לציור אמר

שמבחינתו, הזריחה עדיפה על פני השקיעה.

הצבעים, הרעיון של ההתחלה.

והפעם תמונה שהוא צילם. 

תמונת זריחה של הבוקר מהדרך שלו

והקרדיט הפעם הוא שלו- האביר ז'

וכל היום כולו
אנחנו משוחחים במייל בלי הפסקה.

ומייל רודף מייל,
ועל כל אחד מתווסף אחד נוסף, או שניים או שלושה.

ואני צוחקת כל
היום, ומצליחה לסגור פינות בעבודה, כפי שלא הצלחתי לעשות שבועות.

טינקרבל הפיה באה
לבקר ועשתה ניסים בשרביט הקסמים שלה-

אחרת איך אפשר
להסביר שקיבלתי שלוש תשובות מיידיות ממכון התקנים (שתיים מהן מראש המדור הידוע
ביותר לשימצה בכל המכון)?

והמיילים מצחיקים
ומשעשעים, וברוח טובה ואמיתיים וכנים ואפילו נינוחים, ואחר הצהריים אנו עוברים
למדיום אחר, והכל פתאום הופך להיות כואב כל כך, ועוברת לה שעה קשה ששוב הסתיימה לה
באווירה לא נעימה.

ושוב לא וויתרתי,
ויזמתי שיחה (הוא לא יודע בלל כמה קשה לי לדבר, כמה אני שונאת לדבר בטלפון, ואיתו,
פתאום הכל כל כך קל), ושוב שיחה ארוכה, שהתחילה קשה אבל קל, כי ירד גשם בחוץ ואני
שמחתי כמו ילדה קטנה. ילדה של חורף אנוכי. תנו לי גשם ומגפיים אדומים ואני רוקדת
שמחה בין השלוליות.  והוא- אני יודעת שהוא אוהב לשמוע אותי שמחה וצוחקת. בעצם- הוא אוהב לשמוע אותי. נקודה. 

ולקראת סיומה של
שיחה, הוא שאל- לא כתבת, למה?

כתבתי עניתי,
אתמול בערב.

כן, על הפיג'מה
הוא אמר, אבל היום לא כתבת בכלל.

נכון כי כתבתי לך.
והיה לי מלאן עבודה, הרי מה שידעת עליו שהיה לי היום, מה שסיפרתי לך, היה רק הדברים
הגדולים, ולא השוטף. המלחיץ המעצבן, המרגיז ודורש תשומת הלב. וכתבתי לך – הוצאתי
הכל אצלך.

וזה היה לי כיף
נורא, אתה עושה לי טוב. והייתי מפוקסת וממוקדת וחדה וברורה. והייתי עסוקה גם
בעבודה וגם בך.

ובסוף בסוף, אני חושבת
שהשיחה הסתיימה באהבה.

לאט אבל עם הרבה
אהבה. 

תמונה של חורף מעולם אחר

עד כמה את אוהבת אותי עכשיו?

אין לי מושג.

האהבה היא כמו אוקיינוס, כך היא עמוקה, אולם גם לה יש שפת ים, והתחלה רדודה.

וכרגע אני עומדת בשיפולי אוקיינוס האהבה הזה, כפות רגליי נוגעות לא נוגעות במים, מדממות, פצועות מהשכבה העבה של צדפים שבורים עם שוליים משוננים של משקעי העבר, ואני נהדפת לאחור מהסערה שנוצרה, הרוחות העזות וגלי הענק, המרחיקים אותי ממך.

ידענו שיהיה קשה.

כל יום ביומו,

כך הסכמנו.

אמרנו שלא נוותר,

אמרנו שלא נברח עם הקושי הראשון

והנה שנינו,

במהמורה הראשונה,

מרימים חומה,

אני ראשונה, אחר כך אתה,

פותחים מצערת ומביאים אותה בטיסה.

אולי באמת זה הדבר החכם לעשות.

אבל אני כנראה טפשה.

לא הפסקתי לאהוב אותך.

פייסבוק רוצה אותי בחזרה.

הוא שולח לי הודעות על הא ועל דה.

יומולדת לזה, הודעה מההוא, פוק מהאחר.

ואז על דעת עצמו הוא פותח את הפרופיל שלי בחזרה.

אבל אני לא רוצה, אני לא רוצה,

אני צועקת בדממה.

נכנסת ועושה שוב די-אקטיבציה.

***

חלומות מבולבלים על בתימלון ועל לונדון

לונדון שאני לא מכירה, כזו שמעולם לא הייתי בה

מגיעה לאיזה מקום ובכניסה פותחת את התיק ומגלה ששכחתי את המצלמה.

נסובה לאחור ומתלבטת אם לחזור למלון לקחת אותה,

או לשנות תכניות וללכת למקום ששם אין לי צורך בה.
 

***

כמו כל אישה טיפוסית, כן, זה קורה גם לי.

מתגברת על כאב הפרידה

בקניית כפפות ידיים מנומרות ומיותרות

ועוד חולצת בייסבול שאין לי צורך בה.

ואחר הולכת לדואר למשוך חבילה.

תמונה: