צמח בר

באוגוסט 2015 אבא שלי עליו השלום, הלך לעולמו. לא בשיבה ולא בטובה.

כל חייו עבד בשלוש עבודות בכדי לפרנס את משפחתו ולספק לנו קורת גג בטוחה, אוכל חם, וחינוך מעולה. את הצרכים שלו הוא שם בצד וחיכה לרגע שבו אנו נהיה מסודרים והוא יוכל להפסיק לדאוג לנו. החלום שלו היה לצאת לפנסיה ואז יוכל להתפנות סוף סוף להגשים את החלומות שלו. לעשות את הדברים שהוא אהב- לקרוא, ללמוד, לטייל בארץ ובעולם.

הוא לא הספיק להגיע לשם. הוא נאלץ לפרוש מעבודתו בגלל בריאותו ו"בילה" את השנתיים-שלוש האחרונות לחייו בעיקר בבתי חולים, כשאין לו כוחות לנשום.

כשעמדתי על קברו, מספידה אותו, כן, גם קוראת קדיש, הדבר שהכי הכאיב לי על לכתו בבלי עת היה כי מעולם לא הצליח להגשים את חלומותיו. זה פצע את ליבי קשות. רק בדיעבד הבנתי עד כמה.

לא נדרתי נדר אז, לא הבטחתי לעצמי הבטחות, אבל באופן בלתי מודע הבנתי שאסור לחכות לעתיד שאולי יבוא ואולי לא בכדי שהחלומות שלי יתגשמו. אני חייבת לחיות את היום. את הרגע, להינות מכאן ועכשיו כי אי אפשר לדעת מה יביא המחר.

ובצורה בלתי מושכלת, בלתי מתוכננת, בלתי מודעת, התחלתי לפלס לעצמי דרך. לפרוץ החומות שחסמו וחנקו אותי ולנשום. לחיות את החיים, ולמצות אותם. לטוב ולרע.

ולאט לאט התחלתי להתקלף.
התחלתי להתקלף ממחסומים ומחומות.
התחלתי להתקלף מהחינוך שקיבלתי בטוב וברע במהלך השנים.
התחלתי לחנך את עצמי מחדש.
שיחררתי חששות ופחדים.
שיחררתי רגשי נחיתות וכאלו היו לי המון.
שיחררתי כעסים ועצב שהיו טמונים בי.

למדתי להסתכל לפחד בלבן של העיניים, ולאמר לו – לך תחפש...
גיליתי שהפחד -  זה שבא מהראש, מהחינוך, זה שהוא תולדה של אמירות שנאמרו לי, פגיעות וסטירות לחי  שחטפתי במהלך החיים – הוא החסימה העיקרית שלי.
וגיליתי שאם אני נשמעת לפחד– אני מפסידה ונסוגה לאחור.
וגיליתי שכשאני הולכת עם הלב ותחושת הבטן שלי, למרות הפחד והחשש – אני מרוויחה, מתפתחת וצומחת. וגיליתי שכשאני הולכת עם עצמי, עם הלב שלי, עם האמת שלי, למרות הפחד- במבט לאחור – הפחד לא היה מבוסס וההתמודדות הייתה שווה כל רגע.

ושיחררתי את הפחד. זה לא שאני לא מפחדת היום, אבל היום הפחד הזה כבר לא חוסם אותי, רק מלמד אותי להיות זהירה, אני לא נותנת לו לרפות את ידיי. אני לא נותנת לו למנוע ממני את שאני רוצה בו, את שליבי מנחה אותי. אני מודעת לפחדים שלי, אבל הם לא חוסמים אותי, אני משתמשת בהם כתמרורי אזהרה, כקריאות כיוון ואף כקביים איתם אני מהדסת קדימה. היום אני ממנפת את הפחד שלי לצרכים שלי.

קדימה, תמיד קדימה. כי לעצור פירושו לסגת לאחור.

והיו אנשים טובים שליוו אותי בדרך. חלקם עדיין כאן איתי מלווים אותי. הם לא יעזבו אותי. יש כאלו שעזרו לי בבלי מודע, במילה שאמרו לי, במחווה קטנה. יש כאלו שעזרו במודע, כי ביקשתי מהם הנחיה ותמיכה. יש כאלו שפשוט היו שם, בלי לשאול שאלות והנוכחות שלהם, לי היא הייתה משענת.

ואני אומרת להם תודה, על שהייתם איתי, תודה על שאתם עדיין כאן. ותודה שתהיו עוד איתי.

זו לא הייתה דרך קלה. ובטח שלא קצרה. היא גם לא הייתה קונבנציונאלית, כי כזו אני.

הדרך הזו לא הסתיימה. היא לעולם לא תסתיים. זה המסע שלי. זה לא המסע אל האושר, כי האושר מצוי בדרך עצמה ולא ביעד שלה. הדרך היא היא האושר.

אני ממשיכה ללכת, ממשיכה להתקדם.

כל יום אני לומדת משהו חדש, כל יום אני מתרגשת ממשהו חדש, כל יום הוא יום טוב יותר מקודמו.

ושוב אני אומרת תודה, הפעם למצטרפים החדשים אל חיי. 

והבוקר בעת צאתי
מהבית נתקלה עיני במודעת אבל צנועה ופשוטה בלובי הבניין.

נעצרתי והחסרתי
פעימה, זה גם מזג האוויר, שדומה היה לאותו שבוע באוגוסט 2005,

וגם האיש שהיה
המורה הפרטי שלי למתימטיקה ופיזיקה כשקפצתי כיתה וכששידרגתי מגמה בתיכון. 

לאחר מכן פתח בית
ספר פרטי לבגרויות ופסיכומטרי.

פעם אישתו תפסה
אותי ונזפה עליי שאני מורידה את הפוטנציאל שלי לטמיון. חדשות ישנות.

הוא היה איש צנוע
ושלו, עדין ורגוע. 

בשנים האחרונות
ראיתי את אוכלוסיית הבניין מזדקנת והולכת, המטפלים הזרים עורכים פגישות פיסגה
ביניהם בחצר, והמטופלים – כולם אנשים שהיו פעם גברים מרשימים, יושבים בכיסא
הגלגלים, בחוסר אונים עם מבטים מזוגגים וחסרי חיות.

ובכל פעם שאני
רואה  אותם, אני מרימה כפיי כלפי הכח ששומר
עליי למעלה ומתפללת שלא אגיע למצבם.

וכל זמן הנסיעה
לעבודה, ליבי היה מכווץ, נזכרתי באותו קיץ נורא...באותה תקופה רעה. 

"אח, מה ששתה/אכל המלך", נהג לאמר אבי מנוחתו עדן בעת ששתה או אכל משהו שהיה לו טעים.

לעיתים היה גם מסיים ב"...ולא נתן למלכה" עם חיוך שובב.

הייתי משועשעת מהמימרה הזו.

אם הייתם מכירים את אבי, הייתם יודעים כי לא היה זה ממנהגו שלא לחלוק את פיתו ואת כוסו, במיוחד לא לנכדיו, ילדיו ומעל הכל אישתו, אמא שתבדל לחיים טובים וארוכים.

גם אם היה רעב עד למאוד, היה מוותר על הביס האחרון, בכדי לתיתו לאחד מאיתנו.

לא שאלתי והוא לא סיפר.

היום, לאחר יום סוחט במיוחד בעבודה, לאחר שבוע שבו גם הבוס לא היה, וגם הקולגה, יצאתי בשעה מאוחרת יחסית, מורעבת ועל סף עילפון.

בימי חמישי אני נוהגת ללכת לשוק. בדרך כלל לפתח תקווה, הוא קרוב למקום העבודה שלי ונוח.

הפעם בעודי מניעה את האוטו, חלפה בי השאלה האם ללכת לשוק? לא ממש בא לי להכנס לתוך פתח תקווה.

תוך כדי יציאה מהכפר נפלה ההחלטה על שוק התיקווה, הרבה מאוד זמן לא הייתי שם, ויש שם מעט יותר אופציות לחטוף משהו לאכול על הדרך.

אני מחנה את האוטו, מוציאה את העגלה, ומתקרבת לשוק.

מרחוק אני רואה את הדוכן שעליו אני מזהה, כמה יחידות סמבוסק עירקי עצום מידות, קובות מטוגנות ומיכל משקה צהוב.

אני נגשת אליו וכמעט אין לי כוחות לבקש.

מה אני יכול להציע לך יפהפיה? הוא שואל, סמבוסק?

אני מנענעת לשלילה בראשי,

קובה עם בשר? הנה הבחור הזה, אכל כבר חמש, הוא מצביע על גבר עם אופניים שעמד לצידי שלא הבחנתי בו עד כה.

הלה, מהנהן בראשו, מחייך, בולע את הביס האחרון ומנגב את הפירורים.

"קחי לך, לבריאות. בואי תעמדי פה בצד, שהשמש לא תכנס לך בעיניים. עוד משהו?" אני מצביעה על מיכל השתיה.

"הו, את רוצה לימונדה?" אני מהנהנת, למעשה לא משנה לי מה, העיקר שיהיה קר ומתוק..

"קחי תמלאי כמה שאת רק רוצה" כל קירבה בין המשקה הצהוב הזה ללימון מקרי בהחלט. טעם של ילדות וארטיק לימון.

הוא מושיט כוס אחרת מלאה בנוזל ירקרק לגבר אחר שבינתיים ניגש לדוכן. "אתה יודע מה זה?"
הוא שואל אותו,"זה מה ששתה המלך ולא נתן למלכה".

"אני אספר לכם משהו", הוא פונה לאנשים שבינתיים נאספו סביבו.

"זה סיפור ישן, עוד בעירק היו מספרים אותו.

לפני הרבה שנים, היה מלך בעירק, ולצידו הייתה מלכה.

יום אחד הם הלכו לטייל בשוק. זה היה יום חם, והמלך התעייף ורצה לשתות.

הוא ניגש לאחד הדוכנים והמלכה לצידו, ושאל מה זה המשקה הזה. נתן לו בעל הדוכן לטעום.

המלך שתה ושתה, עד שנגמר כל המשקה.

שאל אותו בעל הדוכן, למה לא נתת גם למלכה לטעום?

ענה לו המלך, המשקה זה כל כך טעים מרווה ומרענן שלא רציתי לוותר על אף טיפה. 

"את רואה את זה", הוא אומר ומושיט לי את הכוס עם הנוזל הירקרק, "זה מה ששתה המלך ולא נתן למלכה".

בדרך חזרה מהצפון, עברתי דרך הבית שלו.

ידעתי שהילדים , וגם הוא רוצים לראות אותי, ואמרתי שאם כבר אני מחוץ לבית , אז לא נורא, אעשה עוד סיבוב קטן.

דפקתי בדלת, והגדולה פתחה וקפצה עליי בחיבוק ענק שהביע הרבה געגוע ואהבה, אחריה המתין אחיה, שאמר לאבא שלו- אני לפניך, וקיבל תשובה ממני וממנו בו זמנית- תמיד.

החיבוק מאבא שלהם היה ארוך מתמשך והוא לא רצה להרפות.

הם עמדו להכין ארוחת צהרים-ערב, האמא שלו מגישה תמיד משהו בלתי אכיל בעליל- וזו מחמאה. על פי רוב זה גם גורם נזק לבריאות ולשיניים, יש לי הוכחה.

עזרתי לילד לאלתר משהו לארוחה (כלומר בישלתי), שיצאה מעולה (לא אכלתי, שמעתי את התגובות).

אחר שוחחתי עימו על ענייני בית הספר שלו, והחברה.

ולילדה עזרתי לעשות שיעורים במתמטיקה- ואחר התכוננו למבחן בהיסטוריה שהייתה לחוצה ממנו.

בינתיים האוכל על האש היה מוכן, והילד הגיש לכולם.

ואז הגיע אבא שלו להחזיר אותם ואני נסעתי הביתה.

ושם באוטו בדרך חזרה הביתה נלחצה הדמעה החוצה.

לא הגעגוע אליו, או לילדים, אלא לחלום הזוגיות, ולבית שנדמה היה לי שבניתי.

כמו הדמעה שירדה ביום שישי שעבר- לא עליו, על ההוא, האחר, אלא על הויתור על חלום הבורגנות, גם כאן, יש את הוויתור על החלום.חלום של זוגיות איתנה ויציבה.

ההתפכחות.

השבוע היה לי קשה בעבודה.

לראשונה אחרי חצי שנה.

קרה משהו שזרק אותי בחזרה למקום העבודה שלפניו, שם סבלתי משך שלוש שנים בסביבה מלחיצה, מאשימה ולא מפרגנת.

אותו דבר, ניער אותי מהאופוריה שהייתי מודעת אליה שליוותה אותי בחודשים האחרונים, מאז הפרידה. כאילו הסרתי מעליי עול של אחריות והפכתי להיות לפחות בהרגשה ילדה קטנה ללא מחויבות.  

ההתפכחות.

השבוע האחרון הביא אותי להבנה שכן, ירד מעליי עול אחריות קשה וכבד מנשוא, ונחתי עד כה, ונכון אני לא רוצה להיות גדולה, אבל מה לעשות אני כבר שם, ואני כבר גדולה והגיע הזמן להסתכל על תחנה הבאה שלי, להתחיל לבנות את הדרך אליה, להתכוונן לשם ולהגיד אני רוצה.

זו אולי לא תהיה התחנה האחרונה, אבל זו אחת התחנות שמזמן רציתי לעצור שם ולבדוק אותן.

ההתבגרות.

אם יש מישהו שלא מבין את הפוסט או את חלקו, זה לא נורא.

***

אבא תודה.

הקופאית בסופר שאלה אם האוזניה שלי היא של הפלאפון ולמה אני הולכת איתה
כל הזמן.

בבניין שאני גרה בו, האישה שגרה בקומה מתחתיי נפטרה לפני כעשרה ימים מסרטן ריאות.

משום מה זה לא זרק אותי אחורה לתקופה שאבא שלי נלחם בהשתלת הריאות.

לשכן שגר לידי יש סרטן בבלוטות הלימפה.

אשתו כבר לא מלווה אותו לבית החולים, כבר אין לה
כח עם הברכיים והגב.

הגב שלי להבדיל כבר הרבה פחות כואב. בהחלה הרופא חשב שזו פריצת דיסק.

בסיטי גילו שלוש פריצות + הצרה של חלל עמוד השדרה.

אחר כך ב- MRI גילו שיש לי לפחות חמש פריצות.

במשך כחצי שנה הייתי מרותקת בעיקר למיטה ולבית, בין אם זה בגלל הכאבים ובין אם היו אלו הכדורים למניעת
הכאבים. חוסר התנועה, החורף והקורטיזונים עשו את שלהם בכדי להפוך אותי לסופגנייה.

אבל אחרי הדיקור השלישי – כבר הצלחתי לקום מהמיטה בלי לסבול יותר מדי, והתחלתי לצאת
להליכות מדי בוקר (כמעט). היום אני כמעט כמו שהייתי לפני שנה ועם הרבה פחות כאבים.

מאחר שהתבקשתי להתפטר כבר בינואר, אני מובטלת עכשיו ללא אפשרות לחתום
בלשכה משום שמנהלת משאבי האנוש במקום העבודה הנחמד שלי לא חתמו על הטפסים הנכונים
בזמן. (שמעתי שהיא פוטרה השבוע בעודה בהיריון, אני מקווה שזה גם קשור אליי....אחחחחח נופת צופים שכמוני, פשוט זהב טהור). 

אני מחפשת עבודה עכשיו וזו סאגה אחרת מבעיות הבריאות שלי.

אני מתלבטת בין אם לחזור לעבוד במסגרת מסודרת קבועה מראש, משרדית ולחוצה.
יש בזה את הביטחון הכלכלי, את המסגרת שסניף הבנק שלי מבקש לאחר כל כך הרבה
חודשי חוסר פעילות כלכלית חיובית. יש בזה משהו מפתה במחשבה ראשונה.

לעומת זאת, כבר הבטחתי לעצמי שאני לא חוזרת לצורת עבודה כזו, רק
המחשבה על כך מצמררת אותי ובכל פעם אני עושה את אותה הטעות- מבטיחה לעצמי שהפעם זה
יהיה שונה, וזה לא. הסוף אפפעם לא שונה. ונכון שבמשך כמעט שלושים שנות עבודה מעולם לא חשבתי
על להיות עצמאית, בשנתיים האחרונות המחשבה הזו מדגדגת. ולא, אני לא צריכה עסק שבו
אנהל אחרים, מספיק את עצמי לנהל, והיום אני משוכנעת שאני כבר יודעת ויכולה לנהל את
עצמי.

אז בימים אלו, יש לי את האפשרות לעסוק בשני דברים שונים להחריד ממה
שעסקתי עד כה, ושונים זה מזה לא פחות, ואפשרויות השכר, לפחות בעתיד הקרוב מאוד
נמוכות, אבל המחשבה על שני מקורות התעסוקה האלו הופכת אותי למחוייכת, עם ניצוץ
בעיניים.

אבל המשכורת הקבועה, ואני צריכה לעשות טיפול לאוטו, ובחודש הבא אני
צריכה להעביר אותו טסט, ואני חייבת כסף לאמא שלי, ולבנזוג. הפחדים האלו עוצמים לי
את העיניים ויש לי כאבי ראש עצומים.

אם הייתי מתייעצת עם אבא שלי- לפני שהוא עלה לשמיים הוא היה אומר לי
ללכת על העבודה הבטוחה, אבל נדמה לי שעכשיו אני שומעת אותו אומר לי- תעזי! תחיי
לפני שתמותי.

אבל אני מפחדת לחיות.

(חוף השיאצו)

שבת, 21 אוגוסט 2010

אני אתחיל דווקא מהסוף- כשאת חוזרת מטיול כזה את מבינה שבעצם את יכולה להרשות לעצמך כל שתרצי להרשות לעצמך.

את יכולה כל שאת רוצה.

אצלי ההבנה התחלה לפעפע בערך ביום השלישי או הרביעי.

אז גם הבנתי שזה לא עוד סתם טיול- למרות שעל פניו זה נראה כך.

זה לא טיול אלא מסע.

מסע של נשים למען נשים עבור נשים.

אנחנו כבר ארבעה ימים מטיילות- חבורה של כחמישים נשים, בגילאים שונים, עיסוקים שונים, מקומות שונים בארץ, תפיסות עולם שונות. ובכל זאת...יש משהו באוויר שלא ניתן לאחוז בו. כמו בלוני הסבון שהיינו מפריחות בילדותינו. יפהפיים כל כך, עדינים ושברירים, יכולים לרחף באוויר מספר דקות ארוכות, אולם עם התנועה הלא נכונה, פוף עשויים להיעלם.

חמישים נשים, בתריסר רכבי ארבע על ארבע. מקצה תריסר.

חמישים נשים, כל ארבע (בערך) דחוקות בתוך רכב אחד, ישנות באוהל אחד (או חדר אחד), אוכלות מאותם הכלים (זה כמעט אותו המסטינג) מדברות, מצלמות, ישנות, אוכלות (בלי סוף) ואפילו (ישמור השם) – מחרבנות – והכל ביחד.

כל מי שמכיר אותי- שואל מה בעצם אני עושה כאן.

כל מי שלא מכיר אותי- אומר שזה ה – דבר שתפור עליי.

אבל רק מי שמכיר אותי באמת – ואותם אפשר לספור על בערך אצבע אחת או שתיים- אומר שזה הדבר שעשוי לעשות לי טוב (סוף כל סוף).

כשנרשמתי למסע- וזו הייתה גחמה של רגע לא מובנת לי- כשנרשמתי- הייתי לי אג'נדה ברורה של מה שאני רוצה שיקרה, לאיזה מהפך אישי אני מחכה, מה השינוי שאני רוצה שיבוא בעקבות המסע. אולם ככל שתאריך היציאה התקרב והלך התערפלו הדברים בראשי, ורק שני דברים ברורים היו לי:
א. לא האמנתי שבאמת אגיע לשדה התעופה ביום הנקוב.
ב. האג'נדה והציפיות מהטיול התעופפו ופרחו להן מבין דלתות מחשבתי.

הגעתי לשדה התעופה מבלי לדעת לְמָה, לָמָה ולאן אני מגיעה.

כל שקרה מאז היה בבחינת מתנה עבורי.

החברות החדשות והנפלאות שהכרתי- בנות הצוות שלי ובנות המסע שלי, החוויות, המקומות החדשים שראיתי, המילים שהחלפתי, הילדה שבתוכי שהתחברתי אליה מחדש (ותודה לצוות ארבע וחמש), הנשים שנגעתי בהן- בין אם במילים ובין אם באנרגיה, והאני העצמי השלם שאני הופכת להיות יותר משהייתי בעבר.

בערב יום היציאה – כשחזרתי מהעבודה מנווטת על הפקק בכביש גהה, עלתה בי האמירה הזו:

אני עושה זאת בשבילך אבא- כי מעולם לא היית מבין בשביל מה אני עושה זאת (אולי היום, מלמעלה, אתה מבין קצת יותר);

אני עושה זאת עבורך אמא- על כי החלת להתשחרר מהחינוך שכבל אותך כל השנים הארוכות הללו, והתחלת לחזור לעצמך.

אני עושה זאת עבורך אחותי- משום שאת אפילו לא מעזה לדעת מה את מפסידה ועד כמה היית נהנית.

אני עושה זאת עבורך אחי (וגיסתי גם)- ומאחלת לכם שתמשיכו להיות מאושרים ושלמים בכל מה שאתם בוחרים לעשות.

אני עושה זאת עבורך וודרו וילסון סמית- בן הזוג שלי- משום שדחפת ופירגנת-כי ידעת בחוש שזה יעשה לי טוב ובכך גם לך.

ויותר מכל דבר-

אני עושה זאת עבורי הילדה שאני- שאיבדתי ושוב אני מוצאת.

בשבילי- האישה העצובה והמבולבלת שבגרתי להיות.

ולמעני- האישה-ילדה שאשמח לחזור לחוות משום שאף פעם לא הייתי.

אני מודה לעצמי, על כך שבצורה מאוד לא אופיינית הלכתי עד הסוף עם הגחמה שלי, ואני מודה לכן חברותיי למסע, שחלקתן איתי את הדרך הזו.

חוף השיאצו:

בקול דממה דקה

כך חיית את חייך

וכך הלכת אל מותך

לא עשית רעש גדול,

לא ממה שהיית,

וגם לא מי שהיית אתה.

מותך עבר בשקט,

ללא מהומה יתירה.

*

שלוש שנים

ובשבועות האחרונים היא החלה לשחרר.

משחררת ארונות מתכולתם,

שקים עצומים של בגדים,

שהמתינו שבועות ליד הדלת

עד שאמצא למי ולמה לתת.

בגדים בכמויות,

שמילאו מתלים, תאים מדפים ומגירות.

היא לא הייתה מוכנה להתקרב,

עמוסים,

זכרונות של איש שהיה וכבר אינו.

היה בשקט כל חייו,

וכך היה מותו.

עכשיו היא מתעוררת לאיטה,

מתמודדת עם כאבים, חדשים וישנים,

ולא בטוחה שהיא באמת רוצה,

אבל מתחילה

להתעניין,

לרצות לראות מה קורה בחוץ,

מפחדת ללכת לבדה

למקומות.

לראשונה בחייה,

היא ברשות עצמה,

והיא רואה שהיא יכולה.

בקרוב יבוא גם הזמן שלי

לנשום שוב,

בכוחות עצמי.

בעל החנות שכל את אישתו לא מזמן.

הוא עוטה זקן אבלים וכיפה שחורה, על פניו, ובעיניו מבט חלול בוהה באוויר לפניו, לא מביט בפניהם של העוברים ושבים, כמו לא רוצה בתנחומיהם, יודע שזה לא יעזור למלא את החלל שנוצר, החור השחור, הריקנות.

רציתי לגשת אליו, להביט עמוק בעיניו ולהגיד לו- אני יודעת איך את מרגיש, אני מכירה את התדהמה שבה אתה מסתכל על החיים, איך הם מעיזים, איך הם ממשיכים לאחר כל אותה רעידת אדמה, זעזוע עולמות.

כשהתקרבתי אליו, נשא מבטו הכואב אליי והביט בעיניי.

הרכנתי ראשי להבעת השתתפות בצערו והוא הניד בראשו כמקבל.

בעיניי אמרתי לו שאני מבינה, שאני יודעת איך הוא מרגיש, גם אני חשתי כמותו- קליפה חלולה, גם אני הבטתי בעולם בפליאה ושאלתי את עצמי איך העולם ממשיך ללכת לאחר כזו רעידת אדמה.

גם אני, בסופו של דבר המשכתי ללכת, פשוט כי לא הייתה לי ברירה.

בניד ראשו ענה תודה, אני אתגבר.

ואני המשכתי ללכת, שותקת.