צמח בר

ראיתי שיש לך אסימון בארנק, אומר לי בחיוך הקיוסקאי.

את יכולה לתת לי אותו בבקשה? אני אצפה אותו בזהב.

לא, עניתי בחיוך ונזכרתי.

אסימון מוזהב קיבלתי בגיל שמונה עשרה מהגבר הראשון (כן, כן, היו כמה) שהציע לי נישואין.

אני חושבת שעדיין יש לי אותו היכנשהו.

אבל את האסימון הזה קיבלתי מסול שהכרתי דרך *ארז.

זו הייתה דרכה היצירתית לבקש ממני לשמור על קשר.

בינתיים הרבה שנים עברו, ועל קשר אנחנו לא שומרות, למרות שאני מאוד אוהבת אותה.

לשם שינוי, לא הייתה לי יד בדבר בכך שאנו לא שומרת על קשר איתה.

אני מניחה שאני מזכירה לה דברים אחרים, כואבים.

יכול להיות שהיא פשוט שכחה.

אבל את האסימון שלה אני שומרת בארנק, ובכל פעם שאני נתקלת בו מחדש, אני חושבת עליה.

אני מקווה שטוב לה יותר עכשיו.

***

מעניין למה לא היו תגובות לפוסט הקודם.

תמהתני.

ואת בוקר יום ההולדת שלי, ביליתי עם האדם הכי אהוב עליי עלי אדמות.

זו הייתה תגלית נעימה לגלות זאת באותו הבוקר, זו הייתה המתנה הכי טובה שקיבלתי אי פעם.

ועוד לחשוב שכל הזמן הזה זה היה בהישג ידי, מתחת לאפי.

ורק באותו הבוקר גיליתי זאת לעצמי.

שאני הכי אוהבת אותי.

הכי בעולם.

 ***

בצהרים לאחר מספר נסיונות הוא הצליח לתפוס אותי סוף סוף בטלפון.

אני שמח לקרוא את האופטימיות שצומחת ועולה  ממך, כך הוא אמר.

ארבעים ושש ושלושת רבעי, אני מזכירה, הייתי חייבת למצוא אותה.

זה יכול להשתנות, הוא מנסה לאמר, אל תוותרי, יכולות להיות לכך כמה אפשרויות, מנסה לשכנע אותי.

לא, אני עונה, זה מספר שנקבע מזמן.

אבל מה עם האופטימיות, והשימחה, וכל האהבה שמצאת לאחרונה.

זה, אני אומרת לו, בא על מנת שאוכל ללכת, שאבין שיש לי בשביל מה לחזור בפעם הבאה.

יש לכך מספר משמעויות, את יודעת.

 כן, אני עונה, ומחייכת אליו בטלפון בהמון אהבה.

וכרגיל השיחה שלנו לא מפסיקה, מדברים בין המילים, בין השורות, בין שיחה לשיחה, גם בהפסקות, אנחנו מדברים גם כשאין מה לאמר, גם בשתיקה,

השיחה שלנו לעולם לא מפסיקה ולא נגמרת.

הוא האדם האחרון שאמרתי לו שאני אוהבת אותו, וזה היה לפני כל כך הרבה זמן.

ואני שואלת אותו לדעתו, והוא אומר, את יודעת.

הצעתי לך את זה מזמן.כן, אני עונה לו, לא הייתי מוכנה לכך באותו הזמן.

ועכשיו, הוא שואל בעדינות, מאיזה מקום את באה? האם זה בגלל מישהו שהכרת לא מזמן?

אני לוקחת נשימה עמוקה, ובודקת את עצמי שוב, למרות שכבר יודעת את התשובה, לא, זה בא מתוך עצמי, לבד עלה.

ואני שומעת את קולו מלא בגעגועים, אבל שוב מלא חיים, כפי שלא שמעתי אותו כל כך הרבה זמן.

ולכאורה על הנייר, קולו העירני אינו מעיד על שום דבר, אבל אני יודעת שאני מפיחה בו שמחה,

והתהליך שאני עוברת מעיר ומחייה גם אותו לא פחות משאותי, גם ממרחק רב כל כך.

 ***

 שילמו כבר עלייך, אומרת האישה מאחורי הדלפק,

אני תמהה, ההוא המדריך, היא מנסה לתאר אותו.

והוא קורא לי מחוץ לבית הקפה, נו כבר! אנחנו מחכים לך.

ואני עונה בקול רם, אני משוחחת עם המאהב הלטיני שלי,

והאישה שיושבת לאחד משולחנות הקפה, אומרת – ככה צריך, את אישה יפה, את  צריכה שיהיו לך כמה.

ואני צוחקת אליה, ומחבקת את המדריך הטייס עדיין תוך כדי שיחה, מניחה על החזה שלו את כף ידי,

והוא מצמיד אותי אליו בחיבה עמוקה ואומר לאישה- יש לה כמה, את רואה, אחד מהם זה אני, עוד לא סיימה עם אחד וכבר עברה לשני.

ובכל פעם שאנחנו הולכים לצלם, מישהו מהחבורה, אחד או שניים, או שלושה,

מתחיל לצלם אותי ולא מפסיק. פתאום בשנה האחרונה  יש לי יותר תמונות משהיו לי בכל ימי חיי, כולל בחתונה.

וחלק מהתמונות, אני לא אוהבת, אבל בחלק מהתמונות אני יוצאת כל כך יפה.
(אוי אני כל כך צנועה).

 ***

 ובאותו לילה, חבורה של נשים בטווח גילאים של כעשרים וחמש שנה, יושבת לשולחן ואני בראשה,

נתקפת פירצי צחוק פרועים חסרי שליטה, ומושכת את תשומת לב הסביבה.

ושני גברים נעמדים ליד, ומקשיבים לשיחה מתקשים בעליל להסתיר את התעניינותם, ומתחילים לשאול שאלות.
ולאחר שכבר נכנסו פנימה, וכבר יצאו ואנו עדיין בשלנו, צוחקות בלי הפסקה, נהנות
מעצמנו ומהעולם, נעמדו שוב לידינו לשיחה קלילה, ובסופו של דבר, אזרו עוז לבקש ממני מספר טלפון.

אני! המבוגרת מבין כולן!

לא תגידו boost  לאגו?

גם זה סוג של מתנה ליומולדת.

 ***

 יש עוד מתנה שלה אני מחכה, למרות שאני לא בטוחה שהיא תגיע אם בכלל.

 ***

בשבועות האחרונים מתחוללים בחיים שלי הרבה מאוד דברים, חלקם כואבים, רובם משמחים.

החיים שלי מלאים בתנועה, ולשם שינוי אני חשה שהתנועה הזו אינה סתמית, אלא מושכת בעליה.

זה לא פול גז בניוטל כמו שפעם חשתי.

אני עסוקה, עד מעל הראש אני עסוקה, אני עסוקה ברמה כזו שגם שלושה אנשים עשויים להתעייף מרמת וכמות העיסוקים
שלי, אבל זה רק משמח אותי, משאיר לי זמן לצחוק, לחייך, לאהוב, וכן גם לכאוב ולבכות.

וכן, אני מלאה באנרגיות חיוביות. ורואים את זה, עליי, על הסביבה שלי, על האנשים שסובבים אותי, על הכל רואים את זה.

העשיה שלי משמחת אותי, והיא מרכזת אותי בעצמי, בדברים שעושים לי טוב.

אני עסוקה בדברים שמקדמים אותי, אני מתפתחת בכיוונים שאליהם אני רוצה להתפתח.

לעיתים יש מי שמסיט את תשומת ליבי, לא אחד היה, אלא שניים, שיתביישו! (מכוערים), אבל הם כבר לא שם בכדי להפריע לי.
ובגללם אני כמעט שוכחת את מה שהבטחתי לעצמי לפני כשנה.

אבל זה בסדר, עד מהרה, החיים לוקחים ממני את מי שמפריע לי בדרכי.

בתוך השימחה יש גם כאב, אבל גם הכאב הזה, נוגע בי, אך לא מפיל אותי, לא מוריד אותי מהפסים, ולא מפריע לי בדברים שאני רוצה ומעדיפה לעשות.

אני אולי נשמעת הזויה, ובטוח שאני מעורפלת כי אני לא ממש רוצה להכנס לפרטים.

יש עדיין דברים שחסרים, לא הכל מושלם בחיי הייתי רוצה, לדוגמא, שיהיה לי בית או שתהיה לי אהבה.

אהבה זוגית, נחמדה, לא כואבת, אלא משמחת, אהבה של כיף וצחוקים, ודיבורים ובילויים, ושיחות עמוקות,
וזיונים, ונסיעות, וטיולים, וחברוּת, הרבה חברוּת ( i.e. Friendship).

ו-וואלה, לא יודעת איך לתת לזה לקרות.

אולי אני חזקה מדי, אולי אני עצמאית מדי, אולי אני שנונה מדי, אולי, אולי אני מדי, ואלי אני לא מספיק מדי.

אולי אני אני מדי.

אבל אני מרגישה שכל מי שמתקרב, טועם, לוקח מנה, ומתרחק, לא רוצה עוד.

לא יודעת, אולי אני נותנת מעצמי יותר מדי, מהר מדי. מדי מדי.

אבל זה משיש ולא אפחית מעצמי, או אשנה מעצמי.  ואם זה לא מתאים למישהו, אני מעדיפה להשאר לבד, "להינות" מרגעים בודדים, ספוראדים
של אינטימיות של בכאילו, מאשר להפחית מעצמי ולהתפשר.

***

הטיפש הזה, את כל העבודה שעשיתי במשך שלוש שנים עם הילדים שלו לקרב ולחזק את הקשר בינו לבינם
והוא הלך וביטל הכל במחי זיון אחד.
זה רק מחזק את הקשר שלהם אליי, אולם ממילא הקשר בינינו היה תמיד חזק, אבל הוא, הוא מאבד אותם.

טיפש.

ככה זה כשהזין עומד, השכל בתחת.

אידיוט.

***

ברלין, ספטמבר 2012

מאוהבת בעצמי

בך, מעט פחות,

אם בכלל.

אבל אתה עושה לי נעים בגוף.

אז איזה רע זה כבר יכול

להיות.

אתה לא עושה איתי אהבה.

גם עם הגוף שלי

אתה לא עושה אהבה.

אבל אנחנו מזדיינים

וזה מספק אותי.

לזמן מה.

כשהוא בא לאסוף אותי

הוא התרגש נורא.

אחר במכונית,

כשאספנו את החבר שלו,

 הוא אמר לו עליי-

היא הייתה הנערה הכי יפה בבית הספר,

וכולם רצו להשכיב אותה.

***

כשבאתי לקחת ממנו עוד קצת דברים שלי שעדיין נותרו אצלו,

חיבק ולא הרפה,

שחרר אותי, ביקשתי,

והוא עטף אותי בזרועותיו,

ניסה לנשק בצוואר,

ומיאן לעזוב.

שחרר, אמרתי בתקיפות.

והוא,

הרפה ואמר משוחררת.

ופתאום נזכרתי,

בפרידה,

כשהוא אמר,

אני כבר לא רוצה ביחד.  

***

התעללת בי, אמרתי לו

כשבא לבקרני

עת הייתי חולה.

אני לא זוכר, וזה לא היה בכוונה,

ענה,

ובכל מקרה אני מתנצל על כל מה שעשיתי לך

לפני יותר מעשרים וחמש שנה.

להחזיק אצבעות וזה.

הלילה אלך לישון מחוייכת.

וחולמת.

אחלום על דברים שאינם בהישג ידי בינתיים, ואני רוצה.

אחלום על דברים שאולי לא יקרו, אבל לדעת שהצלחתי לעשות משהו שרציתי ולא העזתי.

להחזיק אצלבעות שאכן זה יקרה.

השארתי את הכדור אצלו.

גם את היוזמה.

הוא יודע מי אני, ויודע שאני מעוניינת.

הוא לא אמר לא,

בינתיים. 

להחזיק אצבעות ולקוות.

אם זה הדבר הנכון, זה יקרה בזמן שלו, בלי לחץ מצידי.

כפי שאני רוצה ולא יותר מזה.

את בחורה מוזרה, הוא כתב לי.

לשמוע את זה ממנו, שזה באמת משהו, כי הוא בעצמו לא אדם שיגרתי.

אבא, עזור לי אם זה הדבר הנכון והאמיתי.

הוא מוצא חן בעיניי.

המרצה הזה שלי.

כבר מתחילת הסמסטר הוא מצא חן בעיניי.

עוד לפני הפרידה מוודרו וילסון סמית', כשעוד הייתי מדובללת וכבויה הוא מצא חן בעיניי.

ככל שאני לומדת להכיר אותו- הוא מוצא חן בעיניי עוד ועוד.

האידיאליזם שלו דומה לשלי, רק שאצלי הוא גובל בסיסמאות בלבד. אצלו זו אמונה ודרך חיים.

השנינות שלו, הידע, האינטלקטואליזם, החכמה וחוש ההומור...

ולזה לא עוזר בכלל שיש לו גוף לא רע בכלל.

הוא כתב בטוויטר שלו שיש לי שני ילדים. אין כל איזוכר לבני/בנות זוג.

ואני פתאום מתביישת להיות ישירה.

נכתב ב 26 ינואר 2012.

***

הסמסטר כמעט נגמר.

שבוע הבא יהיה השיעור האחרון.

השבוע בשיעור, אחת הסטודנטיות (אנחנו שלוש מתוך כיתה של כשלושים ומשהו סטודנטים), זרקה משפט לגבי אישתו.

הוא ענה כי אינו מחזיק דבר כזה, או שאין לו אישה שהיא "שלו".

משום מה הייתה לי הרגשה שמבטו נדד אליי.

זה גרר איזה דיון בכיתה, שבו העדפתי לשתוק. אבל מאותו רגע, הקשב שלי (שגם כך בעייתי ברמות נוירולוגיות) עף דרך החלון המוגף מפאת הגשם השוטף שירד באותו היום.

מזל שגיליתי כי אני יכולה להקליט את השיעורים בסלולרי.

הוא מוצא חן בעיניי עוד יותר.

אני מוצאת עצמי מפנטזת עליו.

***

רק מקווה שיהיה לי האומץ לפנות אליו.

כועסת?

לא, לא במיוחד.

אז איך את מרגישה?

אני שואלת את עצמי מדי יום בחודש האחרון.

ממתינה לנפילה שהייתה אמורה לבוא ומבוששת.

כנראה שלא עיכלת עדיין.

לא, אני די משוכנעת שקלטתי כבר מההתחלה.

אני גם לא מסתובבת באיזה מין קיהיון חושים. להיפך- פתאום אני מרגישה, מריחה, צוחקת, נהנית. לא בהתרסה או בהבלטה. לא בקולי קולות. אין לי צורך להוכיח קבל עם ועדה ש"הנה אני יכולה", גם לא לעצמי.

הייתי אומרת שאני חוזרת לעצמי, רק שכבר מזמן איני יודעת היכן זה עצמי. או שמעולם לא ידעתי.

אני משערת שתקופת האבל החלה הרבה לפני הפרידה. בחודשים האחרונים זה היה פשוט רע, והזוגיות פשוט גססה. את המכה האחרונה, הניצחת, מכת המוות, הוא הנחית כשאמר תעזבי. לא רוצה יעוץ זוגי, ולא כלום.

אז הלכתי.

ועכשיו אני גרה אצל אמא שלי.

את ההתרוצצויות לא חסכתי לי, כי עדיין אני עושה אותן, עבורי ועבורה. לפחות היא מבשלת, ומכירה תודה, ושמחה. ולא מקבלת אותי כמובן מאליו, למרות שאני הרי הבת שלה.

זה לא קל לגור אצל אמא.

לא בגילי.

כבר יש לי את ההרגלים שלי, ואופן הדברים שאני אוהבת לעשות, והצורך שלי בשקט ובפרטיות. הבלאגן שלי. אבל במהלך השנים למדנו לכבד זו את נוכחותה של השנייה וכבר יש פחות עימותים. עדיין לא היה אפאחד בינתיים.

אבל בכל זאת ממלאה לוטו מדי פעם, כבר מבינה שלעולם לא אצליח להגיע לדירה משלי ללא הזכייה הגדולה.

חולמת על הפינה שתהיה שלי, שארהט אותה בריהוט שאני אוהבת, אשמע בה מוזיקה כשאני רוצה, ספרים מפוזרים בכל הבית, הבית שלי. המאורה שלי.

מקום להתחבא בו,

המקום לצמוח ממנו,

מקום לברוח אליו,

מקום לפרוח בו.

מקום שיהיה אני.

לקראת סוף אוגוסט התקשרו מהפתוחה. בדיוק הייתי בדילמה איזה קורס לימודי חשקה נפשי לעשות השנה. הם רוצים שאחזור לסיים את התואר סופסוף. אחרי הפיאסקו של השנה הקודמת הייתי כנראה הרבה יותר מסתם מוכנה לקראת קורס תיאורטי ולא חווייתי כהלכתו.

הזמן שחלף בין ההרשמה מחדש ובין תחילת הקורס עבר בנעימים. חברות, קורס בצילום, חגים וריבים עם הבנזוג. בינתיים הגיעה המעטפה עם חומרי הלימוד מהאוניברסיטה. ספר עבה וגדול, מהסוג שהיינו שמים פעם בתור מעצור לדלת. עלעלתי בו, לא רק שהוא גדול וכבד עם מלאן דפים, גם הפונטים היו זערערים.

והחומר? מאז שעזבתי את האוניברסיטה הסדירה לא נגעתי בתחום וחומר הלימודים הזה, מה נחת עליי שהחלטתי בהבלחה של רגע לחזור ללמוד דווקא בתחום הזה? תמיד הרגשתי שהגעתי אליו רק בטעות, והפעם??? ישמרנו האל.

בינתיים העניינים בגזרת הבנזוג התחממו, אבל לא בכיוון הזוגיות, הסקס הפך להיות נדיר יותר ויותר, וגם זה שהיה לא היה ראוי לציון, היינו יותר עסוקים בצרכים של עצמנו מאשר זה בזו. אני לא מאשימה אפאחד. לשנינו היו ויש עדיין טענות צודקות שלא ידענו לפתור אותן ולהיפטר מהן כמו שצריך.

הגיע תאריך תחילת הסמסטר. שיעור ראשון, כהרגלי אני מגיעה ברגע האחרון (מוקדם למדי לשיטתי כמאחרת פתולוגית), כל הכיתה כבר ישובה, ממתינה. מתיישבת לצד השולחן הראשון שפנוי בטור האמצעי – בפעם האחרונה שישבתי במקום כזה, קפצתי כיתה, מה יקרה הפעם?

דקה אחרי שהתמקמתי נכנס אחריי גבר גבוה ומרשים. מממ... נראה איפה הוא מתכוון לשבת, בשיעור הבא אתמקם בנקודת תצפית.

להפתעתי הוא פנה אל שולחן המרצה ומתחיל להוציא מהתיק ספרים, ענייני, מתוקתק, מחברת מהוהה ושעון יד שאותו הוא מניח על השולחן.

אופס.... זה המרצה? הוא רחוק מלהראות כמו איש אקדמיה, מרצה באוניברסיטה הפתוחה, הייתי נותנת לו איש שירות הבטחון, מישהו בדרגה גבוהה, פיקודי ומאוד מרשים, אבל, בעצם, בתחום הלימודים הזה, למה לא?

השיעור עבר עליי בניסיון להקשיב בלי לתת לדמיון שלי לשוטט למקומות אחרים, האיש רהוט, מרתק ובעל ידע רחב בתחום שלו, כפי שהייתי מצפה מכל אדם בתפקידו, גם החומר שהוא מעביר החל לעניין אותי בשנים האחרונות. אולם מדי פעם, במיוחד כשהתקרב אליי בשיטוטיו הבלתי נלאים לרוחב הכיתה, אני גלשתי בעיניי על גופו, רגליו הארוכות, זרועותיו השריריות, הכתפיים הרחבות, הישבן. הטישירט לא הסתירה מאומה, גם הג'ינס. אוח מה הייתי עושה לו. מחשבותי נדדו למקומות אחרים ולא קלטתי מאומה ממה שהסביר בכיתה.

כשנגמר השיעור, נשמתי לרווחה, שעור או לא שיעור, מרצה או לא מרצה, ידעתי מה  הייתי רוצה לעשות לו,אילו. מזל שאני עדיין חיה בזוגיות, אחרת האתיקה שלו ושלי הייתה עומדת בסכנה, אמרתי לעצמי.

כשחזרתי מהשיעור הבייתה, המתינה לי השיחה, ללא כל קשר למרצה, הבנזוג החליט לפרום את קשריו איתי, ולהחזיר אותי למקום שממנו באתי.

בצער אמנם, אך לא ביגון קודר, עברתי שבוע של אריזת מטלטלין והעברת בתים.

שבוע אחרי, אני מגיעה לשיעור, לא זוכרת אפילו איך הוא נראה ומי בכל חשב עליו בשבוע המגעיל הזה?

נהייה פתאום חורף וגשום וקר. הוא מגיע לכיתה, פושט את הג'קט שעליו, נותר עם חולצה קצרה כהרגלו, שהפעם הייתה מעט יותר צפופה והבליטה אפילו עוד יותר את חמודותיו. תוך כי דיון ושיחה הוא מתחיל לגלות טיפין טיפין את עברו, מתי השתחרר מהצבא וכל מיני כאלו. זה נותן לי נקודת התייחסות, ואני לומדת כך כמה הוא קרוב לגילי. כבר לא מעוניינת לחטוף ילדים בעריסתם. ממשיכה לפנטז, מנסה לענות לעצמי על השאלה האם הוא נשוי ויודעת שלא יקרה כלום כל עוד הוא אני לומדת ומגישה עבודות בקורס שאותו הוא מעביר.

בינתיים אני רק מפנטזת, וכי מה עוד נותר לי לעשות?

לקחתי נשימה עמוקה

(סוף כל סוף, כבר כמעט שבוע שאני לא מצליחה)

ופתאום הריח שלך בי עלה

ריח עור של גבר,

סיגריה קלושה,

אבק דרכים של ג'יפ ושל נסיעה ארוכה.

נזכרת פתאום איך חיבקת אותי,

איך נשקת לצווארי

איך לא נתת לי לצאת מהג'יפ

וליווית אותי עד פתח ביתי,

ממאן לתת לי ללכת.

לא לגמרי מכירה אותך,

ולא שואלת את עצמי;

את נפשי לא מטרידה.

אני עסוקה,

ואתה, כשתרצה,

תדע למצוא אותי.