צמח בר

בוודאי שהיא בלי כדורים היום, אומרת שוגר למעצבת השמלות שביקרנו אצלה היום וצוחקת עליי, קבעתי איתה בעשר והיא הגיעה באחת עשרה וחצי.

זה נשי מדי, אני אומרת ומביטה על עצמי במראה, ומעצבת השמלות צוחקת, כאילו שאת לא אישה בכלל, היא עונה.

מקסים… מאוד, מאוד, שליט התהו שולח הודעה בוואצאפ למראה התמונה.

תקני. הוא נותן הוראה.

זה לא שאני משוגעת, אני אומרת כשאני יוצאת בסופו של דבר מהחנות, עם טבעת חדשה ושמלה.

זה שכולם סביבי לא נורמאליים.

I don't go crazy.

I AM CARZY.

I just go normal

From time to time

המלכה הלבנה עלתה על הרכבת בבית יהושע והודיעה שהרכבת מתעכבת, אני עליתי בסבידור מרכז וחיפשתי אותה. בסוף היא מצאה אותי, באותו הקרון רק בצד השני. המלכה האדומה עלתה על הרכבת הראשונה בעכו, החליפה והצטרפה אלינו בהגנה. בעד הלום ירדנו מהרכבת והצטרפנו למלכה האולימפית שחיכתה לנו עם זר פרחים ביד (ללבנה היה יום הולדת יום לפני). משם עלינו לרכב והפלגנו בנסיעה. כשאני נוהגת מן הסתם.

מי יוצא מאשדוד בחמש ומגיע למצדה בעשר וחצי?

מי?

אנחנו. 

טוב, אם נדייק, אלו הם זמני הברוטו, אם נבדוק נגלה שרגע אחרי שיצאנו מתחנת הרכבת, עצרנו לתדלק את הרכב, ואת הפה בגלידה וקפה. ובערד עצרנו לארוחת ערב, שהייתה טעימה, למעט העובדה שהייתה מלוחה - זה היה טריאקי מאוד מלוח...

ההופעה הייתה אמורה להתחיל בתשע וחצי בלילה, מהפאב יצאנו בסביבות תשע, כשמשום מה הוייז החליט להנחות אותנו לכניסה המערבית ולא למזרחית. די מהר הנהגת (זו אני להזכירכם) החליטה לקחת פיקוד עליו, ולעשות סיבוב פרסה.

בעצם, הכל התחיל לפני כשלושה שבועות, כשהאולימפית ואני נסענו לאבו גוש לשמוע קצת מוזיקה קלאסית ווקאלית בתוך כנסיות ומבנים עתיקים. כבר בהלוך היא שאלה- יש בשלושים, שלום, במצדה. רוצה? אמרתי, יאללה סבבא. לא חסידה של הופעות חיות, אבל זה צריך להיות משהו נחמד.

כמובן שהייתי צריכה להזכיר לה לקנות (אח... המהנדסים הללו וועדי העובדים שלהם, איזה מחירים שווים), אבל לא נורא, לכן אני גבירה. השבוע היא מתקשרת ואומרת, הההמממ.. יש לי חדשות טובות, וחדשות עוד יותר טובות. אני יכולה עוד שני כרטיסים, מה דעתך? אמרתי נפלא, תתקשרי לאדומה וללבנה, הן בטוח תשמחנה.

לא הספקתי לאמר ג'ק (מהזה של רובינזון) וכבר קפצה לה קבוצה בוואטסאפ, מלאה תכנונים לגבי הנסיעה.

וכך היה.

מערד, אני יודעת הנסיעה למצדה אורכת כחצי שעה, אולם גם אחרי שעברנו את צומת זוהר, הוויז התעקש והמשיך לאמר -שעה, ואז הוא נתקע. בתסכול, הפסקתי פעולתו, ואחרי דקה ראיתי שובל של אורות אדומים משתרך לאורך כביש תשעים. האטתי את הרכב, פתחתי את חלונות הרכב, היה נעים למדי, והלבנה קפצה בשימחה מהרכב והחלה ללוות את השיירה בהליכה. שעה! שעה! היינו בפקק המזדחל לאיטו עד לחניה. מוציאות ראש מדי פעם לוודא שהמוזיקה לא החלה, מתנחמות בידיעה שכמונו, יש עוד הרבה אחרינו.

בחניה, שיחררתי מעליי את התיק, בכיסים החזקתי סלולרי, את כרטיסי האשראי ורשיון הנהיגה, וכמובן סיגריות.

למתחם ההופעה, נכנסנו עם השיר הראשון- כמובן...

חתונה לבנה.

מה שגרם למרבית הקהל לעמוד על הרגליים כבר בהתחלה.

טיילנו בין השורות, רוקדות ומזמרות, אני מוציאה את הסללורי מהיכס ומצלמת מדי פעם (מזל שלא באתי עם המצלמה), כשמצאנו את המושבים שלנו, גילינו שהיו לא רחוק מהבמה, אבל בכל זאת, מי צריך כסאות בהופעה של שלום, וויתרנו עליהם, והתקרבנו אל צידי הבמה מרקדות וצועקות, שרות ומשתוללות.

 המילים:

את עושה אותי מלך 
את שאלת 
אני התשובה 

זרקו אותי למקום אחר, אליו הלכתי בחפץ לב.

בהמשך עלו תום פטרובר ואורית שחף מהיהודים ונתנו ביצוע מופלא – (אם הצלחתי להעלות אותו ליוטיוב, הרווחתם)

(מסתבר שהצליח לי) 

אח"כ עלה אביב גפן - שגם הוא נתן ביצוע מעולה לשיר הזה, אבל אל תתפסו אותי במילה...בכל מקרה הביצוע היה מעולה. 

ועלו גם שלומי שבן (שהרדים אותי לגמרי), הדג נחש, ואת מי עוד- אם שכחתי, מבקשת סליחה. 

בשיר ככה וככה, עם השורה "את בלתי נשכחת" פונה אליי האולימפית, מחבקת חזק חזק ואומרת, את השיר הזה פשוט כתבו עלייך. זה מי שאת.

וכל הזמן במהלך ההופעה, אני מוציאה כל הזמן את הסלולרי מכיס המכנסיים בלי הפסקה. מוציאה, מצלמת ומכניסה ושוב מוציאה.

ומכניסה ומוציאה ומכניסה. מאותו כיס שבו נמצאים כרטיסי האשראי ורשיון הנהיגה.

מתישהו מחליטה לבדוק מה שלום הכרטיסים, מוציאה אותם ומגלה רק שניים. אופסי, הרשיונהיגה נעלם לי. מה עושה?

משפילה מבט לראות אם יש משהו מסביבי, בודקת בשאר הכיסים ואחר זוקפת כתפיים ומנסה לא לתת לזה לשבור את רוחי.

הצלחתי בערך בחמישים אחוז, כי גם השירים כבר היו פחות מוכרים לי, ונראה לי שגם להרבה מהקהל. אבל לא נורא, היה מלהיב לא פחות.

בהדרנים היו כמובן את סוף עונת התפוזים, משיח, איך אפשר לא (לא אוהבת את השיר הזה, למרות שהוא לא פחות עדכני שלושים שנה אחרי), ובסגירה ממש, ממש, אבל ממש בסוף- היה את מאיה- אחד השירים היותר קונצנזואליים או קאנוניים בישראל החילונית- יותר מהתיקווה.  

(הפעם אני כבר מוותרת על הקישורים, תמצא בעצמכם אם ממש בא לכם)...

כשנגמרה ההופעה, המלכות התעקשו לחפש איתי ובעבורי את הרישיון, למרות שאני כבר השלמתי עם העובדה שביום ראשון אני מתייצבת במשרד הרישוי, ועברנו בין השורות והמושבים שביניהם טיילתי, כמובן בלי למצוא שום דבר.

פנס הסלולרי פועל, מבטי רכון על האדמה, אני שומעת את שמי, נהגה לשם שינוי כפי שצריך (רק מי שמכיר אותי יודע להגות אותו כמו שצריך, וגם זה לא תמיד...), מרימה ראש, ורואה מלכה נוספת, המרחפת. "ידעתי שאפגוש אותך כאן, מאז הסטטוס שלך בצהרים" היא אמרה בחיוך רך וחבקה אותי. ולאט התקבצו סביבנו שאר המלכות. כמובן ששוחחנו, הצטלמנו, והמשכנו לכיוון היציאה, עם הדחיפה הקלה של פועלי הבמה, שביקשו שנפנה את מתחם ההופעה.

ברחבת היציאה, נפרדנו מהמרחפת, כי רצינו לאכול גלידה באחד מדוכני המזון שהיו פזורים בסביבה, אגב, ח.ח. למארגנים ולמפיקים- למעט הפקק בכניסה, שבגללו נדחתה ההופעה בשעה, הכל היה מתוקתק להפליא, בצורה מפתיעה.

רגע לפני היציאה, האולימפית ואני פונה לנקודת החפ"ק או המנוחה של המאבטחים לשאול אולי הביאו להם את רישיון הנהיגה שלי.

שאלו של מי, ואם אני ילידת 87' (לא!!!) ואיפה אני גרה, ואז הוציאו מהכיס את הרישיון שלי. מה שנקרא- couldn't be better…

האולימפית התעקשה לנהוג ברכב שלה משום מה, אבל אחרי ערד היא אמרה- החלפה.

ואני- בשימחה. לכו אתן לישון, אני אמשיך מכאן הלאה.

ואני ממשיכה.

 מכאן והלאה. 

כשתמונה שצילמת

זוכה להיות תמונת השבוע

ומועלית לראש עמוד הקבוצה;

כשפוסט מאמר שתרגמת

זוכה לקישור מהעמוד הראשי של נענע

ולכמות כניסות יומית שכמעט הגיעה לכמות החודשית;

כשפורטרט עצמי שלך

זוכה לכל כך הרבה לייקים וחיבובים

שאף תמונה אחרת שלך לא זכתה;

כשהבוס שלך מציע

שתחזיקי אצלך כרטיס אשראי של העסק

(בנוסף לשלו כמובן);

כשלראשונה בחייך את בשליטה

ומקבלת בתמורה התמסרות מלאה,

מלאה.

את בוודאי יודעת

שאת בדרך הנכונה,

למרות הקשיים שחווית

ושעוד נכונו לך

נפילות ונסיקות.

את יודעת.

את פשוט יודעת שאת עושה טוב.

שזה היה שווה את כל החרא שעברת עד כה. 

חמסה, חמסה, חמסה....

ואת בוקר יום ההולדת שלי, ביליתי עם האדם הכי אהוב עליי עלי אדמות.

זו הייתה תגלית נעימה לגלות זאת באותו הבוקר, זו הייתה המתנה הכי טובה שקיבלתי אי פעם.

ועוד לחשוב שכל הזמן הזה זה היה בהישג ידי, מתחת לאפי.

ורק באותו הבוקר גיליתי זאת לעצמי.

שאני הכי אוהבת אותי.

הכי בעולם.

 ***

בצהרים לאחר מספר נסיונות הוא הצליח לתפוס אותי סוף סוף בטלפון.

אני שמח לקרוא את האופטימיות שצומחת ועולה  ממך, כך הוא אמר.

ארבעים ושש ושלושת רבעי, אני מזכירה, הייתי חייבת למצוא אותה.

זה יכול להשתנות, הוא מנסה לאמר, אל תוותרי, יכולות להיות לכך כמה אפשרויות, מנסה לשכנע אותי.

לא, אני עונה, זה מספר שנקבע מזמן.

אבל מה עם האופטימיות, והשימחה, וכל האהבה שמצאת לאחרונה.

זה, אני אומרת לו, בא על מנת שאוכל ללכת, שאבין שיש לי בשביל מה לחזור בפעם הבאה.

יש לכך מספר משמעויות, את יודעת.

 כן, אני עונה, ומחייכת אליו בטלפון בהמון אהבה.

וכרגיל השיחה שלנו לא מפסיקה, מדברים בין המילים, בין השורות, בין שיחה לשיחה, גם בהפסקות, אנחנו מדברים גם כשאין מה לאמר, גם בשתיקה,

השיחה שלנו לעולם לא מפסיקה ולא נגמרת.

הוא האדם האחרון שאמרתי לו שאני אוהבת אותו, וזה היה לפני כל כך הרבה זמן.

ואני שואלת אותו לדעתו, והוא אומר, את יודעת.

הצעתי לך את זה מזמן.כן, אני עונה לו, לא הייתי מוכנה לכך באותו הזמן.

ועכשיו, הוא שואל בעדינות, מאיזה מקום את באה? האם זה בגלל מישהו שהכרת לא מזמן?

אני לוקחת נשימה עמוקה, ובודקת את עצמי שוב, למרות שכבר יודעת את התשובה, לא, זה בא מתוך עצמי, לבד עלה.

ואני שומעת את קולו מלא בגעגועים, אבל שוב מלא חיים, כפי שלא שמעתי אותו כל כך הרבה זמן.

ולכאורה על הנייר, קולו העירני אינו מעיד על שום דבר, אבל אני יודעת שאני מפיחה בו שמחה,

והתהליך שאני עוברת מעיר ומחייה גם אותו לא פחות משאותי, גם ממרחק רב כל כך.

 ***

 שילמו כבר עלייך, אומרת האישה מאחורי הדלפק,

אני תמהה, ההוא המדריך, היא מנסה לתאר אותו.

והוא קורא לי מחוץ לבית הקפה, נו כבר! אנחנו מחכים לך.

ואני עונה בקול רם, אני משוחחת עם המאהב הלטיני שלי,

והאישה שיושבת לאחד משולחנות הקפה, אומרת – ככה צריך, את אישה יפה, את  צריכה שיהיו לך כמה.

ואני צוחקת אליה, ומחבקת את המדריך הטייס עדיין תוך כדי שיחה, מניחה על החזה שלו את כף ידי,

והוא מצמיד אותי אליו בחיבה עמוקה ואומר לאישה- יש לה כמה, את רואה, אחד מהם זה אני, עוד לא סיימה עם אחד וכבר עברה לשני.

ובכל פעם שאנחנו הולכים לצלם, מישהו מהחבורה, אחד או שניים, או שלושה,

מתחיל לצלם אותי ולא מפסיק. פתאום בשנה האחרונה  יש לי יותר תמונות משהיו לי בכל ימי חיי, כולל בחתונה.

וחלק מהתמונות, אני לא אוהבת, אבל בחלק מהתמונות אני יוצאת כל כך יפה.
(אוי אני כל כך צנועה).

 ***

 ובאותו לילה, חבורה של נשים בטווח גילאים של כעשרים וחמש שנה, יושבת לשולחן ואני בראשה,

נתקפת פירצי צחוק פרועים חסרי שליטה, ומושכת את תשומת לב הסביבה.

ושני גברים נעמדים ליד, ומקשיבים לשיחה מתקשים בעליל להסתיר את התעניינותם, ומתחילים לשאול שאלות.
ולאחר שכבר נכנסו פנימה, וכבר יצאו ואנו עדיין בשלנו, צוחקות בלי הפסקה, נהנות
מעצמנו ומהעולם, נעמדו שוב לידינו לשיחה קלילה, ובסופו של דבר, אזרו עוז לבקש ממני מספר טלפון.

אני! המבוגרת מבין כולן!

לא תגידו boost  לאגו?

גם זה סוג של מתנה ליומולדת.

 ***

 יש עוד מתנה שלה אני מחכה, למרות שאני לא בטוחה שהיא תגיע אם בכלל.

 ***

ביקב נבות או פפו מבשלת הבירה במושב צלפון, שניהם היינו הך, על הבמה מופיעה להקה בשם ירוק עד. על היין לא אדבר, אני לא מבינה כל כך גדולה, גם לא על הסיידר האלכוהולי הקר שהוא טוב מאוד.
אדבר על המוזיקה. ירוק עד מנגנים אירלנד. מוזיקה מקורית ש חברי הלהקה מחברים בעיקר. אין מושג למה אבל מיד כשהם החלו לנגן עלו בדמיוני ויז'ואלים של גבעות ירוקות ושדונים - לפריקונים לפי עולם המיתוסים האירי- מקפצים בריקודים עם עלמות חן נאוות על הגבעות. תסלחו לי אם אני גולשת לתיאורים הכרוכים בפנטזיות ועולמות אגדתיים אולם השילוב של המרלו 2009 של היקב, או הסיידר שלגמתי לפני רגע עם המוזיקה המקפיצה הזו גרמה לי להרגיש כאילו עברתי בין העולמות והזמנים למקומות שעליהם רק חלמתי.
יש משהו מאוד ethereal במוזיקה הזו. איך הם הגיעו לזה? שואלת אותי חברה. כל אחד והחיפוש העצמי שלו אני עונה. יש משהו מאוד מרגיע בה. אני מרגישה כאילו מגהצים ממני את כל קמטי השבוע, מותחים ומרחיקים ממני את כל העיוותים, לאט כל הכאבים מאבדים את אחיזתם בי ואני מתחילה להרגיש את סופהשבוע.
אלכוהול טוב, מוזיקה מעולה, וחברות שאוהבות אותי וגם הן לא מוותרות עליי גם אם אני כבר מזמן וויתרתי על עצמי.

אם יוצא לכם אז תלכו להופעה שלהם- ירוק עד, או לפחות חפשו את הסיידר  של נבות או פפו.

***

אם אתם רוצים לשמוע דוגמא אז הרי לכם הערוץ שלהם ביוטיוב (הרי אי אפשר בלי....)

http://www.youtube.com/user/evergreenband

והם באמת מוכשרים.

תהנו.

בשבועות האחרונים מתחוללים בחיים שלי הרבה מאוד דברים, חלקם כואבים, רובם משמחים.

החיים שלי מלאים בתנועה, ולשם שינוי אני חשה שהתנועה הזו אינה סתמית, אלא מושכת בעליה.

זה לא פול גז בניוטל כמו שפעם חשתי.

אני עסוקה, עד מעל הראש אני עסוקה, אני עסוקה ברמה כזו שגם שלושה אנשים עשויים להתעייף מרמת וכמות העיסוקים
שלי, אבל זה רק משמח אותי, משאיר לי זמן לצחוק, לחייך, לאהוב, וכן גם לכאוב ולבכות.

וכן, אני מלאה באנרגיות חיוביות. ורואים את זה, עליי, על הסביבה שלי, על האנשים שסובבים אותי, על הכל רואים את זה.

העשיה שלי משמחת אותי, והיא מרכזת אותי בעצמי, בדברים שעושים לי טוב.

אני עסוקה בדברים שמקדמים אותי, אני מתפתחת בכיוונים שאליהם אני רוצה להתפתח.

לעיתים יש מי שמסיט את תשומת ליבי, לא אחד היה, אלא שניים, שיתביישו! (מכוערים), אבל הם כבר לא שם בכדי להפריע לי.
ובגללם אני כמעט שוכחת את מה שהבטחתי לעצמי לפני כשנה.

אבל זה בסדר, עד מהרה, החיים לוקחים ממני את מי שמפריע לי בדרכי.

בתוך השימחה יש גם כאב, אבל גם הכאב הזה, נוגע בי, אך לא מפיל אותי, לא מוריד אותי מהפסים, ולא מפריע לי בדברים שאני רוצה ומעדיפה לעשות.

אני אולי נשמעת הזויה, ובטוח שאני מעורפלת כי אני לא ממש רוצה להכנס לפרטים.

יש עדיין דברים שחסרים, לא הכל מושלם בחיי הייתי רוצה, לדוגמא, שיהיה לי בית או שתהיה לי אהבה.

אהבה זוגית, נחמדה, לא כואבת, אלא משמחת, אהבה של כיף וצחוקים, ודיבורים ובילויים, ושיחות עמוקות,
וזיונים, ונסיעות, וטיולים, וחברוּת, הרבה חברוּת ( i.e. Friendship).

ו-וואלה, לא יודעת איך לתת לזה לקרות.

אולי אני חזקה מדי, אולי אני עצמאית מדי, אולי אני שנונה מדי, אולי, אולי אני מדי, ואלי אני לא מספיק מדי.

אולי אני אני מדי.

אבל אני מרגישה שכל מי שמתקרב, טועם, לוקח מנה, ומתרחק, לא רוצה עוד.

לא יודעת, אולי אני נותנת מעצמי יותר מדי, מהר מדי. מדי מדי.

אבל זה משיש ולא אפחית מעצמי, או אשנה מעצמי.  ואם זה לא מתאים למישהו, אני מעדיפה להשאר לבד, "להינות" מרגעים בודדים, ספוראדים
של אינטימיות של בכאילו, מאשר להפחית מעצמי ולהתפשר.

***

הטיפש הזה, את כל העבודה שעשיתי במשך שלוש שנים עם הילדים שלו לקרב ולחזק את הקשר בינו לבינם
והוא הלך וביטל הכל במחי זיון אחד.
זה רק מחזק את הקשר שלהם אליי, אולם ממילא הקשר בינינו היה תמיד חזק, אבל הוא, הוא מאבד אותם.

טיפש.

ככה זה כשהזין עומד, השכל בתחת.

אידיוט.

***

ברלין, ספטמבר 2012

לא ידעתי. כשיצאתי מהמיטה אתמול בבוקר, לא ידעתי שבערב אוזמן לארוחת ערב אצל ידיד. גם לא ידעתי שבשיחת טלפון עם מכר אחר לאחר הארוחה אשאל למה לא שכבתי עם ההוא שהזמין לארוחה.

ולא ידעתי שכשאגיע הביתה אצ'וטט עם גבר שלישי, צ'אט עד השעות הלא קטנות של הלילה, שימשיך בשיחת טלפון לא מתוכננת שנגמרה כפי שהיא נגמרה.

וכשיצאתי מהמיטה היום בבוקר כולי עצומת עיניים מעייפות, אבל מרוצה באופן יחסי מהחיים, ומאחרת לעבודה, אעצור את הרכב ביציאה מהרחוב אל הכביש הראשי ואעזור לאזרח ותיק לעשות צעד קטן ולעבור מעל מהמורה בכביש שהתקשה בה.

ולא ידעתי שהמעשה הקטן הזה, ישטוף את פניי בבכי ודמעות לאורך כל הנסיעה לעבודה.

באמת שלא ידעתי.

אבל זה קרה. 

את כל כך סקסית, הוא אמר לי, בשניה הראשונה שראיתי אותך נכנסת לסטודיו נדהמתי.

פעם משפט כזה היה מאוד מעליב אותי, גורם לי להרגיש זולה, כאילו אין בי משהו אחר, אני אפילו לא יפה, רק סקסית, נוטפת מין, זונה. 

את האמת יש להגיד, אני לא יודעת על מה הם מדברים- נכון, החשיבה שלי סקסיסטית, ואני במצב כמעט סטטי (במיוחד לאחרונה) של חרמנות תמידית, אבל לא רואה בעצמי כמישהי סקסית במיוחד. 

לא רק שאני לא מרגישה סקסית במיוחד, יתירה מזו -אני במשקל יתר. בשנים האחרונות, בתקופה שבה חייתי עם הלשעבר- היינו- וודרו וילסון סמית שאיתו גרתי מספר שנים, הוא גרם לי להרגיש שאני לא מספיק טובה, לא מספיק רזה, לא חתיכה מספיק לציפיות שלו, כי אמא שלו (זו הקמצנית שלא יודעת איך לאהוב) היא רזה וקטנה ושורצת בחדר כושר ועושה שאיבות שומן מהבטן, כי בגיל שבעים חשוב שלא תהיה טיפת שומן בגוף, ואישתו לשעבר- זו שבגדה בו, הייתה רזה וגבוהה וחתיכה, וביצ'. וככה הוא התרגל. 
(שלא כהרגלי, אני מנקזת מעט רוע, תסלחו לי).

ואני? אני שמנה!
עם תחת גדול, ובטנונה נפוחה, וחזה גדול ונפול, וירכיים רופסות, וממש ממש לא בכושר.

כשחיים כך, עם אנשים שגורמים לך שלא להרגיש טוב עם עצמך, עוד יותר אפילו, שגורמים לך להתבייש בגוף שלך, גם האדם החזק ביותר בסופו של דבר נמעך, ואני מלכתחילה הייתה קבץ'.

בסופו של דבר – אחרי שלוש שנים כאלו- הרגשתי לא רק חסרת סקסיות, אלא גם מגעילה, איך אפשר לגעת בי? מי ירצה בכלל?
תחושה זו שבהתחלה לא הייתה מודעת- יצרה לעצמה פתח יציאה ועיצבה את עצמה לכלל מילים רק בחודשים האחרונים ופתאום הבנתי.
טוב שזה קרה. זה רק אומר (בעיניי) שבסופו של דבר הנפש מחלימה מהמכה הזו שהונחתה עליה ללא הפסק.
ההכרה בבעיה, מהווה חמישים אחוז מהפתרון לה.

כשנפרדנו- וודרו ואני, לא רציתי זוגיות חדשה.

אני עדיין לא רוצה.
לא רוצה לטפל באחרים, לא רוצה שיגעו בי אחרים.
רוצה להיות עסוקה בעצמי.

ככה אמרתי.

עדיין אני לא רוצה זוגיות.

ככה אמרתי לצלם באותו ערב.

בעצם, תיקנתי את עצמי באותה נשימה, אני כן רוצה אהבה.

הוא הביט בי וחייך.

את יפהפיה, אומרת לי חברה. התמונות שלך מדהימות.

את כל כך סקסית, נוהגת לאמר חברה אחרת.

התמונות שלך גירו אותי, גבר אחר כותב לי (זו הייתה הכוונה, עניתי לו).

***

לפני כמעט עשר שנים, הבנתי שלעולם לא אהיה מוכנה להרעיב את עצמי בכדי להגיע למידות המקובלות במציאות של ימינו כאסטתיות, וכי אני אוהבת לאכול, ונהנית מהאוכל. הסתכלתי על עצמי במראה ואמרתי לעצמי, אם זה המצב, אז לפחות תפסיקי לגרום לעצמך להתחרט על כל נגיסה שאת מכניסה לפה שלך. תלמדי לקבל את עצמך כמות שאת, ולקבל את הגוף שלך.

יפה, נחמד ונכון לאמר את זה, אבל קשה ליישם.

אי אפשר למחוק שנים של סוציאליזציה ואוטו-סוגסטציה ושטיפות מוח תרבותיות במחי יד אחד.

ידעתי שיש לי עוד דרך ארוכה.

וידעתי שאחת הדרכים תהיה לראות את עצמי בעיניהם של אחרים. לא רק לשמוע אותם אומרים.

וידעתי שזו הדרך שלי להתאהב בעצמי.

ידעתי שלשם כך, אנ צריכה לשבת מול צייר. 

למה?

כי ככה החלטתי. 

לא ידעתי איך לעשות זאת ואל מי לפנות, אז פניתי לאישאחד, באותה תקופה היינו עדיין בקשר. 

היו לו קשרים והוא הכיר אנשים שעשויים היו להתעניין בי כמודלסטית. אבל, כמו כל דבר שביקשתי מאישאחד, זה לא קרה.

החלום והרצון הושמו בצד, אבל לא נשכחו, מדי פעם זה עלה והוצף, אבל לא הגיע מעולם לכלל יישום. לפני קצת יותר משנה, אפילו פרסמתי מודעה, אבל לא דחפתי את הנושא במיוחד, לא האמנתי שמישהו ירצה לצייר אותי בכלל. 

***

כשנכנסתי לסטודיו שלו, עם חברה טובה, בצהרי היום, כולי מזיעה ומתלוננת על החום, כשחברות נוספות שלנו מחכות לנו בפנים ומקבלות את פנינו בחיבוקים ונישוקים, הוא מזג לי יין וראיתי בעיניו את המבט שידעתי לזהות אבל למדתי להכחיש, לא להתייחס אליו, לא להאמין שהוא מופנה אליי, כלפיי. 

תדעי לך שאת הולכת להינות מהסדנא, אמרה לי חברה, את תודי לי ששיכנעתי אותך לבוא. 

אני מחייכת, היו לי דברים אחרים לעשות, וממש לא התחברתי לזה, אבל החוויה, הלימודית והחברית, היו חשובות לי לא פחות, אז נתתי להן לשכנע אותי לבוא לסדנה.

זו המודליסטית, הכירו בינינו, אותה אנו עומדות לצלם. 

ישבנו כולנו בחוץ בזמן שהוא הכין את הסט והתאורה והיא התאפרה והתפשטה, דיבורים ציחקוקים.

נכנסנו לצלם, נהנות, צוחקות, מפרגנות זו לזו ולמודלסיטית, מתייעצות עם הצלם. הוא מנחה אותנו, מדריך איך ומאיפה לצלם, איך להינות ממשחקי האור והצל.

יצאו לנו תמונות מופלאות. 

הדינמיקה שהייתה בסטודיו, בין שבעת החברות המצלמות, ביננו לבין עצמנו, ובינינו לבין המצולמת הייתה יפהפיה. 

אחרי כמעט ארבע שעות של צילום, (וכמה כוסיות של יין וקאווה) הגחנו החוצה בחיוך רחב של הנאה גמורה, הלכנו לאכול, ואחר לגלידה.
מצחקקות מהנאה, חלקן עדיין בשוק מסיפור הפטמה שסיפרתי להן כמה שעות לפני כן.

הצלם, שלא שמע את הסיפור, שאל על מה הן מצחקקות, והן שלחו אותו אליי. אני ישבתי מעט רחוק מהן, לא היה מקום לידן, ודווקא התאים לי.

הוא ניגש ושאל, ואני סיפרתי. ראיתי את העניין ניצת בעיניו. אתגר, האם היא משקרת? שווה לנסות. ואם לא, הרי זה כיף, כפי שהוא אמר באחת ההפסקות- אישה שיודעת ויכולה ככה להינות מהחיים.

אינני זוכרת את חילופי המילים המדוייקים, אבל מה שקרה באותו הרגע הוא שהוא הציע לי לבוא אליו בערב, לצילומים.

שלו.

אותי.

כמעט סירבתי, אבל אמרתי כן.

הפחד והחשדות עלו מיד קפצו ועמדו על כתפיי וחפרו בשרידי האישיות שלי. 

אבל זכרון החלום והרצון, גם הוא עלה ביחד איתם, וכששקלתי את הפחדים מול החלומות, אמרתי לעצמי, זה הזמן לנסות. 

עם פרפרים בבטן, והתרגשות כמו של בתולה שעומדת לעשות זאת בפעם הראשונה, הגעתי אליו בלילה, לא יודעת למה לצפות, ולא מוכנה אפילו לדמיין.

.

.

.

כשיצאתי משם, אחרי מספר שעות, יצאתי מרחפת עם חיוך גדול בעיניים, ובתיבת המייל שלי צרור תמונות שלי, של הגוף שלי, של הגוף השמן, הנפול, המזדקן  והעייף שלי, של הפנים העייפות והמבוגרות שלי. תמונות של אישה סקסית ויפה, שאוהבת את עצמה, שמרגישה חופשי לרקוד עירומה מול מצלמה, תמונות של מישהי שמחייכת מהנאה. תמונות יפהפיות שאהבתי אותן, ואת דמותי שנשקפה מולן.

 עדיין לא מאמינה שהוא רצה, ואהב את מה שהוא עשה, אבל שמחה שזה היה. 

וההמשך?

יבוא. 

{שוב החיים מוכיחים לי, שאין צורך לדחוק בהם, מה שצריך לבוא יבוא בעיתוי שלו}

החלק הטוב בלהיות בדיכאון זה היציאה ממנו.

הלשעבר שלח אליי ציטוט מהסרט "חומות של תקווה" :

יש צפורים שלא אמורות להיכלא.

הנוצות שלהן פשוט מבריקות מידי.

ואז, כשהן עפות...

החלק ממך שיודע שזה היה חטא לכלוא אותן מתמלא בשמחה,

אבל עדיין, המקום שבו אתה חי הוא כה חד גוני וריק כשהן נעלמות."

אחר כך בטלפון אמר- "כששמעתי את המשפט הזה- ישר חשבתי עלייך. הוא מתאר אותך בדיוק מופלא."

***

בדרך חזרה הבייתה, אני נוהגת במהירות גבוהה, סוף כל סוף האוטו נענה לדרישותיי, מישהו חותך אותי בפניי, פותח את החלון ומושיט את הטלפון, שאכתוב לו את המספר שלי.

הוא נראה צעיר ממני בכעשרים שנה.