צמח בר

ובבוקר אני שולחת
הודעה לשוגר- מתאים לך לצאת לטיול?

כן, אבל לאן? היא
עונה.

תחליטי את.

אני לא יודעת. אין
לי רעיונות.

ככה את תמיד,
בהתחלה בלי רעיונות, אחר כך מפגיזה.

אודיע לך כשאצא,
תחכי לי למטה.

אבל, אבל, אני
צריכה להתארגן, והמכונת כביסה...

אל תדאגי, אני
ממילא בלי כדורים, יקח לי עוד זמן להתארגן. בסופו של דבר את תהיי מוכנה לפניי.

עין הוד? היא
שואלת אחרי זמן מה.

סבבא, כבר שנה
וחצי לא הייתי שם.

כשאני כבר בדרך
אליה, היא שולחת הודעה, הסוללה של המצלמה לא טעונה, ואני לא מוצאת את הספייר.

אני לא עונה.

מגיעה אליה, היא
יורדת. יש לי שני פסים בסוללה.

גם לי, אני עונה,
לא צריך יותר מזה, לא נראה לי שנשתמש במבזק עכשיו.

עו לא יצאנו
מתחומי גוש דן, היא אומרת, אולי שוק הפשפשים בחיפה?

סבבא. תרשמי את
הכתובת בוויז, מעולם לא הייתי שם.

הגענו, אין יותר
מדי מה לעשות.

יאללה, לבית
השרימפים.

ואחרי הארוחה,
טעימה ומשביעה במחיר שווה לנפש, אין מה להגיד, חזרנו הביתה.

חמים ונעים,
והכביש עמוס, שוגר מזמן נרדמה, ואני מתאמצת להחזיק עיניים פקוחות.

***

אחרי שהיא ירדה
מהאוטו, אני נזכרת, אין לי קפה בבית כבר כמה שבועות, וגם במשרד, אני על הגרגרים
האחרונים... למשוך עוד כמה ימים?

לא. אם אני כבר
כאן, אז ליפו, לא ראיתי את אימאן כבר המון זמן.

כשאני בכניסה
לחנות, אני מחבקת אותה מאחור, והיא מסתובבת אליי מחזירה לי בחיבוק חזק משלה,
ואומרת לי, ראיתי אותך מרחוק.

אנו נכנסות לחנות,
ריח הקפה הנטחן במקום מכה באפי ומשיב אותי לחיים, אני גונבת משמש מיובש. בעלה
מחייך אליי בחיוך הביישני שלו. ואנו נעמדות בירכתי החנות ומקשקשות. היא אישה
מדהימה, יפה וחכמה.

כשהחנות מתפנה מלקוחות,
היא אומרת לי- את נותנת לי ללכת לאכול את ארוחת הבוקר שלי?

עכשיו התעוררת?
אני שואלת וצוחקת, כבר חמש אחר הצהריים,

לא, היא אמרה. החנות
הייתה עמוסה, בכל פעם שחשבתי שאוכל לצאת לאכול, נכנס עוד לקוח.

לכי לאכול, אני
אומרת לה.

ולחוניטו, הבן שלה,
אני אומרת, אתה כבר יודע מה אני אוהבת, לא?

והוא צוחק אליי.

בבית הקפה שליד, אני
נכנסת ורואה אותה אוכלת מלוחיה, בואי תאכלי איתי, היא מזמינה, זה אמא שלי עשתה.
והיא לא נותנת לי ללכת, הילדים והבעל מתאספים סביבנו, מדברים וצוחקים ואני איתם. תכנונים
לקראת משחק הכדורגל של הערב- קלאסיקו. מדריד נגד ברצלונה- זה הדרבי של ספרד?

והיא לא נותנת לי
ללכת. תשארי, מה יש לך ללכת. היא אומרת.

לפני שאני יוצאת
משם, היא מחבקת אותי חזק חזק ואומרת לי, תבואי, יש כאן מישהי שמחכה לך.

ובחוץ, אומר לי
איש שישב שם ושתה קפה- זה ממך בא כל הצחוק הזה?

אני מחייכת אליו.

מאה אלף דולר אני
מוכן לתת בכדי שיהיה לי רבע ממה שיש לך.

תשמרי על עצמך הוא
אומר, תהיי בריאה ותחזרי לכאן. 

*אימאן- אחד משני השמות הנשיים האהובים עליי ביותר בעולם. 

עין הוד, אפריל 2014

סיכום תוצאות היום הזה: 

אם את מרגישה פיג'מה, תלבשי משהו באיזור הנוחות שלך, ולא משהו שאת לא רגילה אליו.

גם במצב רגשי רגיל היום הזה היה נחשב יום משוגע. 

על אחת כמה וכמה לאחר הסופש האחרון והשבוע שקדם לו. 

צריך להפריט את כל משרדי הממשלה, המכס, הבונדד, מכון התקנים, ועד כמה וכמה גורמים. 

משגע אותי שאנשים לא עושים את העבודה שלהם. 

אם כבר עושים משהו תעשו אותו במיקצועיות ובתשומת לב. 

אני עצלנית מכדי שלא אוכל להיות יעילה. 

מזל שאחר הצהרים הבוס השני שלי הצחיק אותי. אני כבר לא זוכרת מה זה היה.  

קרציה. 

רציתי לצאת מהמשרד עוד לפני ארבע, כי כבר הייתי תשושה מלהחזיק את עצמי ולאסוף את כל השברים שלי, 

אבל בסופו של דבר רק ברבע לשש מצאתי את עצמי מחתימה. 

ובאוטו, בדרך הביתה, הכושית ההיא שהרגה את עצמה באמבטיה ממנת יתר, שרה- 

i want to dance with somebody.

i want to feel the heat with somebody

somebody who loves me. 

ועכשיו תמונה:

דברים שמעסיקים את מחשבתי:

• ·         חרב ווסטפאלית. מה זה לעזאזל?
• ·         איך אני יכולה לתרגם את out of time מהשיר של blur מבלי לאבד את הקונטקסט?
• ·         שביתת פועלי הרכבת. האם יש פתרון בצפר ומי אם בכלל צודק בפרשה?
• ·         נתן אשל. אמת או קונספירציה בפרשה?
• ·         עבודה. דווקא נעים לי שם עכשיו אבל משעמם לאללה. להתפטר?
• ·         בריכה, יוגה או טאי צ׳י?

אתמול בשעה 12 בצהרים לערך, צלצל הטלפון, ועל הצג ראיתי הודעת מלל- הינך רשומה במאגר הדם שלנו, סוג הדם שלך נדרש, אנא הגיעי לבנק הדם לתרום.

בעידודה הנמרץ של קולגתי עזבתי הכל (שולה!, עיזבי הכל ורשמי הפרטים) במיידית ונסעתי אחוזת תחושת שליחות נעלה אל בנק הדם הקרוב למקום עבודתי לתרום דם.

רק בחור צעיר וחסון היה שם לפניי, מילאתי את השאלון המוכר והחביב, נכנסתי לתשאול, בדיקת המוגלובין ורישום, והופ הופ טרללה, הגשתי את זרועי ונתתי את ידי לתרומה.

בין לבין החל טפטוף קל שעד מהרה הפך לזרם אדירים של אנשים הבאים לתרומה.

"מזל שמיד הגענו, אחרת היינו ממתינים כאן שעות", אמרנו בינינו לבין עצמנו.

מבירור קל עלה כי השתלת כבד התבצעה באותן שעות, ומסרון הועבר בין התורמים הרשומים בארגון.

עכשיו קיבלתי מסרון שמודה לתורמים על ההיענות המהירה.

לסיפור הזה אין פאנץ' ליין. רק תחושה טובה שרציתי לחלוק איתכם.

אחרי החתימה על ההסכם הלכנו לטייל בשדרה ליד. ניסיתי למצוא בתוכי הרגשה חגיגית או משהו כזה, אבל לא מצאתי ולו שביב של התרגשות או תחושה מיוחדת.

טיילנו במורד השדרה מביטים באנשים מסביבנו, בבתים הישנים המשופצים, בבניינים החדשים שניבנו סביבם. מדי פעם משכתי אותו משביל האופניים אם כי לא היו הרבה רוכבים ולא הייתה סכנה. השמש נגהה מבעד לעננים, והיום שהתחיל בבוקר שהיה גשום וקריר, הפך להיות בצהרים חמים ומאיר.

כשהגענו לצומת נכנסתי לחנות הגלידה וקניתי מנת ילדים. אחר כך המשכנו ברחוב, כמעט ולא משוחחים בננו. היינו רעבים, אולם למרות שחיכה לנו סיר מרק שהכנתי באותו הבוקר על הכיריים, לא רציתי לחזור הביתה מיד. רציתי לציין את היום הזה כמאורע ולא כסתם עוד אירוע. בסופו של דבר נכנסנו לאחת המסעדות הוותיקות יותר באזור והזמנו עסקית עבורי- סטייק רוקה וסלט ירקות קצוץ דק עם טחינה מעל, ועבורו – לזניה. היה טעים, אבל שוב, לא נפלנו מהכיסאות.

ההלכה בחזרה במעלה השדרה לכיוון הרכב שהשארנו בחניון ליד המשרד נמשכה בעיניי עד לאין קץ, הייתי כבר גמורה והוא היה תשוש. נכנסנו לרכב והתחלנו לנסוע מנווטים דרכנו אל מחוץ לעיר, נתקלים בפקקי של אחר הצהריים. ישבנו באוטו, הוא עיין בחוברת סרטי הקולנוע שלקחתי ביום שישי כשהלכנו לראות את "נאום המלך" ואני מתופפת באצבעותיי על גלגל ההגה בחוסר מנוחה, מתמרנת בין אותם הנהגים שנדחפים אל הנתיב שלי במטרה להתקדם עוד שני מטר לפני הרמזור. הגענו הביתה ונפלנו שדודים למיטה. עוד יום כמעט רגיל.

האם כך זה צריך להיות?  

בתוך תוכי אני מחפשת את ההתרגשות. 

בשנה שעברה כל המשפחה שלי שכחה מיום ההולדת שלי ולאף אחד לא התקשר לברך אותי חוץ מהאחיינית שלי שהתקשרה עשרים דקות לפני תום המועד.

לא שהייתי מסכנה ולא חסרו לי טלפונים מחברים מאחלים וכו', ולא חיפשתי את המתנות, אבל רציתי את תשומת הלב מהמשפחה שלי.

השנה דאגתי להזכיר להם מבעוד מועד את התאריך וגם הוספתי ואמרתי ששנה שעברה נפגעתי מכך שלא זכרו ולא התקשרו, ושהשנה ירשמו לעצמם ביומן שלא לשכוח.

לא שהפכתי להיות פולניה, או ששיחקתי אותה כזו, פשוט הזכרתי לאנשים הקרובים אליי את יום הולדתי. אני חושבת שזה מספיק חשוב, וזו בהחלט סיבה מעולה להתכנסות משפחתית שלאחרונה הופכת להיות נדירה.

מאחר ואני כבר על השוונג- הזכרתי היום גם לאמא של וודרו ווילסון סמית, שמחר יש לי יומולדת (בעצם כבר כל הסובבים אותי "מוזכרים" בכך שיש לי יומולדת מחר)

היא קפצה על המציאה, ואמרה, "נפלא, בואו נחגוג יחדיו, אם אתם רוצים תחליטו מתי ולאן".

עכשיו אני צריכה לחפש מסעדה, טובה באזור המרכז, שאוכל להצביע עליה ולהגיד "לשם!"

המלצות מישהו????

פמה?

כך הוא שאל ועניתי: 

עדיין כואבת אבל פחות- תודות לכדורים,

הרופאים אומרים לי לרזות, אבל קל להגיד קשה לעשות (מהר)

הוא התקשר.

לא זיהיתי את הקול שלו.

גם הוא לא זיהה את קולי, אבל ברגע שפרצתי בצחוק מתגלגל,

שמעתי את החיוך בקולו והוא אמר- עכשיו אני יודע שזו את. את הצחוק הזה קשה לשכוח.

כמה זמן עבר מאז- 23 שנים? הוא שאל.

כן, מאז סיום קורס הקצינים שלי, ענה לעצמו.

לא ספרתי, הגבתי לכך, אבל הזכרתי לו כמה אירועים, שקרו כשהייתי לצידו, לאחר סיום הקורס.

והוא אמר, כן, זה בדיוק מס' השנים שעברו.

;

***

מחר קבענו להפגש.

קיבלתי את הרושם שזה חשוב לו, מאוד.

נראה.

אני נאיבית, בדיוק כמו שהייתי לפני עשרים ושלושים שנה.

ההבדל היחידי הוא שהיום אני בוחרת להיות נאיבית.

***

הפייסבוק הזה, 

בן שכבה שלי מהתיכון פתח קבוצה בפייסבוק והחל לאסוף אליה את כל בוגרי המחזור. חצי יובל עבר מאז שסיימנו את בית הספר, ואולי הגיע הזמן לאיזו פגישת מחזור, כך הוא חשב לעצמו.

מעין התרפקות על זיכרונות שלא תמיד היו טובים, לא רק שלי, גם שלו, כך הוא כתב לי בצ'אט.

הצטרפתי לקבוצה, והסתכלתי בשמות החברים שנאספו לקבוצה. חלקם היו מוכרים, לא כולם.

לא זיהיתי כמעט אפחד מהתמונות, אבל לא הופתעתי – אני לא זוכרת פנים. אבל כשקישרתי פנים ושמות עלו בי הזיכרונות, לאחר בחינה די ארוכה, הגעתי למסקנה, שאני (בניגוד לאחרים שהשמינו והזדקנו, לא תמיד בחן), נפגעתי פחות מרובם משיני הזמן. ביחס אל מי שפגשתי בתמונות, אני חושבת שאני נראית נפלא.

***

בכיתה י"א היה לי חבר, הוא היה בן שכבה שלי, אבל לא מאותה הכיתה.

מאוד אהבתי אותו, את אותו הבחור.

בכיתה י"א הייתה לי חברה- הכי טובה, היא הייתה בת שכבה שלי, אבל לא מאותה הכיתה.

מאוד האמנתי בה וסמכתי עליה, על אותה בחורה.

הוא, והיא, היו בני אותה כיתה, וגם הם היו חברים טובים.

בפורים של אותה השנה, הוא ואני רבנו בטלפון. ניתקתי את השיחה והתקשרתי אליה, בוכה ומבולבלת.

היא דיברה איתו, ואחר כך אמרה, שזה נגמר בחינתו.

אני נותרתי שבורת לב, אבל עדיין האמנתי.

בה.

כמה ימים אחרי כן, חבר טוב מהכיתה אמר לי שהוא ראה אותם מתמזמזים.

אני הרגשתי כאילו חטפתי בעיטה בבטן.

אחר כך הם כבר לא הסתירו את עובדת היותם הרבה יותר מ"רק" חברים טובים.

ואני סירבתי לדבר עם שניהם או כל אחד מהם לחוד.

אז גם התחלתי בבלי דעת להשמין- חפיסות שלמות של שוקולד רוזמרי, חלב מרוכז, וארוחות ערב ולילה שרק מלחשוב עליהן בא לי להקיא.

זה היה אירוע מכונן מבחינתי, אז נולדה מי שלימים הפכה להיות הרבנית.

שנה וחצי אחרי כן,

סיום שנה"ל, מסיבת מחזור, סיום בית הספר וכיו"ב.

באותה שנה היא לא למדה איתנו, היא לא הייתה בארץ, עדיין סירבתי לדבר איתו, למרות ששלחתי מבטים כמהים וצמאים אליו.

עדיין אהבתי אותו.

בסוף המסיבה אנו מוצאים עצמנו זה מול זו, מחייכים במבוכה ומדברים.

יצאנו משם ביחד, ואז למרבה הריסוק, נסענו – ברכב שלו- לאסוף אותה וכשהם נפגשנו, שוב החלו מתמזמזים לנגד עיניי.

קמתי והלכתי.

זו הייתה השפלה.

הם המשיכו לצאת.

אני ניסיתי להמשיך הלאה משם.

עוד שנה וחצי אחרי, אני כבר בצבא, שירתּי באחד מבסיסי מרכז הארץ הפתוחים, לאחר שעפתי מקורס קצינות על חוסר בטחון עצמי (יותר נכון, פחד קהל). בדרך הביתה- ממהרת – יש לי חתונה של הבת דוד- אני פוגשת אותו יוצא מאחד ממשרדי המַבדקים לקצונה. נעצרנו לדבר, ומהר מאוד שכחתי שיש לי חתונה הערב, נשארתי לחכות איתו עד שיגיע הרכב שאוסף אותו בחזרה לבסיס.

כמה שבועות/ ימים אחרי כן, סיבוב שני של מַבדקים, בצהרי היום בהפתעה הוא מגיע אליי ליחידה, עם רובה בהצלב ונעליים אדומות, כולו קרבי, הוא סיים מוקדם מהצפוי ויש לו זמן עד שתגיע ההסעה. אני נגשתי למפקדת שלי וקיבלתי פס להמשך היום.

שוב בילינו את כל אחר הצהרים מדברים והשיחה קלחה.

אח"כ היה מתקשר בכל סוף שבוע שהיה מגיע הביתה והיינו מדברים במשך שעות. להיפגש לדייט לא רציתי. עדיין הייתי פגועה.

אחרי כמה חודשים כאלו, התרציתי בסופו של דבר, ונפגשנו ויצאנו.

ככה עברה עוד שנה, אנחנו יוצאים, עושים כל מה שבני זוג מאוהבים, אבל מעמידים פנים שאנחנו רק חברים טובים, והכל פתוח, ואנחנו לא מחוייבים.

לסיום קורס קצינים, בה"ד 1 , הגעתי עם ההורים, שלו מן הסתם.

כמה חודשים לאחר שהשתחררתי – הוא כבר היה קצין, ביקשתי לשנות את הססטוס בינינו, ביקשתי את ההכרה במחוייבות שלנו זה לזו.

הוא לא היה מוכן לתת אותה.

אז הלכתי לי ודי.

הוא ניסה עוד פעם אחת וכשראה שזה לא יצלח, עזב.

שנה אחרי כן, נפגשנו שוב, בחתונה של זוג חברים משותפים, אני הייתי עם החבר, והוא היה עם החברה. אח"כ שמעתי שהוא התחתן.

וזהו.

***

לפני כמה ימים נחתה בתיבת המייל שלי בפייסבוק הודעה ממנו, "מה שלומך?, כיף לראות אותך פה, מה עבר עלייך ב-23 השנים האחרונות?" וכו'

(קטע של נשים- 23 שנים בדיוק בפסח מאז שנפגשנו ושוחחנו לאחרונה. הוא זוכר את הזמנים, מה זה אומר?)

הוא הצטרף לקבוצה, וחיפש אחריי, תמונת הפרופיל שלי הנכחית שלי לא מגלה הרבה את הפנים, ושמי הפרטי הוחלף- ובכל זאת הוא מצא אותי...

בקיצור – לאחר חליפת מיילים קצרה- החלפנו מספרי טלפונים וקבענו להפגש אחרי החג.

סבבא.

אני מרגישה עם זה בסדר (בניגוד למפגש מחזור המתוכנן – אליו אין לי כוונות להגיע), לא כמשהו שיש לפחד או לחשוש ממנו, אין לי פרפרים בבטן, ואני לא מתרגשת מזה, למרבה ההפתעה- שלי בעיקר.

רק אחותי הזהירה, ואמרה שהיא לא הייתה עושה זאת. יש דברים שלא צריך להעיר, כך היא אמרה.

***

עדיין נאיבית.

מתוך בחירה.

אני לא אוהבת את שרלוק הולמס.

הוא מעצבן אותי, אני כועסת עליו.

הוא פותר יותר מהר ממני את המקרים, ולעובדה שהוא דמות ספרותית, ושהסופר שם בפיו את המידע, עוד לפני שהוא מגיש אותו לי- הקוראת אין שום קשר לכך שהדמות הזו מרגיזה אותי.

אני בכלל לא אוהבת ספרי וסרטי מתח. המתח מעקצץ לי את קצות העצבים.

פעולה, כן,

דרמה, כן,

אפילו רומנטיקה כן,

או ריגול.

אבל מתח לא.

בתור אחת שנבהלה מהגרמלינס אפילו טום וג'רי יהיו מנת יתר של מתח עבורה.

לא שהיה כאן הרבה מתח, אבל גם זה היה הרבה יותר מדי.

את הבמאי- הבריטי ההוא, נו זה שהיה של המדונה פעם- הכרתי עוד בלוק סטוק ושנים קנים מעושנים- מצד אחד נהר דם זורם באמצע הרחוב, ומצד שני הסרט מצחיק רצח.

בקיצור- במאי מעולה, סרט בריטי, טוב חמישי בערב, האיש מת לעשות כל דבר שישפר א תמצב רוחי, יאללה, קפצנו לביקור בקניון השכונתי עאלק.

וואלה צ'מעו- מההתחלה נכרת יד האומן של גאי ריצ'י בבימוי, תאורה, משחק המצלמות, התפאורה, ליהוק וכל שאר הבוקי סריקי של המיזנסצינה- אין מה לאמר, היו סצינות שנראו כמעט כאילו לקוחות מתוך אחת התמונות של טרנר (אהאמממ עוד בריטי אחד)

ג'וד לאו- וול, אנשים, למיטב ידיעתי הוא בעיקר שחקן תיאטרון אבל כשהוא עושה קולנוע – וזה לא הסרט היחידי שלו שראיתי- כשהוא עושה קולנוע, הוא עושה זאת מכל הלב, אמנם בתפקיד מישנה, אבל לעניות הוא לוקח את הבכורה לרוברט דאוני ג'וניור, שעושה את תפקידו לא רע בכלל, ואפילו טוב מאוד.

השחקנית- שבאמת אין לי מושג מה שמה, ובטח שלא אטרח לחפש אחריו- חמודה עד כמעט יפה מספיק בכדי לשחק את תפקידה בצורה מהימנה,  ועדיין לא מעיבה על אף אחד משני השחקנים הראשיים.

יש בסרט משחקי תאורה ומצלמה יפים, ועוד כמה עיבודי מחשב מעט מגושמים (ולא רק בהשוואה לאווטר), אבל בסופו של ערב, סרט מהנה ושווה את מחיר הכרטיס.