צמח בר

את שומעת?, כך היא פותחת את השיחה.

זה וזה נפטר, היא נוקבת בשם שנשמע לי מוכר.

אה? אני מצליחה להפיק מעצמי תגובה מעמיקה.

זה היה באמצע יום עבודה משוגע, באמצע סופת גשמים, כשאני בדיוק ירדתי למחסן, לבדוק מספר דברים, בדרך לבניין ההנהלה עם מסמכים.

מנהל המחסן מביט בי עומדת מחוץ למחסן ממתינה לברז השמיים שיסגר- נכנס פנימה ושוב יוצא, מושיט לי מטריה חדשה בגודל של תיבת נוח, בשבילך, הוא מסמן, שלא תטבעי לי. תשמרי אותה אצלך הוא אומר לי בלי קול בכדי

שלא להפריע לשיחה.

אני מכירה אותה מיום א' של הלימודים באוניברסיטה. הן היו חברותה של שלוש בנות, ואני הייתי הצלע הרביעית. היינו חברות טובות. מאז כל אחת פנתה לכיוון אחר לחלוטין, שלה היה המפתיע מכולם.

איך את לא זוכרת אותו? היא שואלת, הרי בילינו איתם מלא, נסענו איתם לעכו, וצחקנו עד שכאבה לנו הבטן. צחוקים כאלו חכמים, לא מטופשים. את יצאת עם החבר שלו, זה שהיה לו עסק כזה וכזה בתל אביב, ואני נזכרת, אם לא בו, אז לפחות בשם הרחוב שהעסק שלו שכן, לא יצאתי עם הרבה גברים שהייתה להם מכבסה.

והיא ממשיכה ללהג באוזניי על ההוא שמת, ועל החברה שלנו שבאה לבקר בקיץ עם בעלה, ואני עושה מאמץ ומקשיבה.

לא דיברתי איתה למעלה משנה. הגשם שכך מעט, ואני מתחילה לנוע אל עבר הבניין השני, צריך גונדולה בכדי לחצות את הכביש. 

ועכשיו תמונה- קינוח פליאוליטי

וכמו תמיד, מילים שהיו מוסדרות אצלי בראש, ממתינות לכתיבתן, נעלמו ונאלמו עם הפעלת המחשב.

מה זה היה?

כן, השיחה על טעם הלוואי, עם המלכה הקופצנית.

היא שאלה, מהיכן הגיע לי המשפט על טעם הלוואי.

ועניתי, שהוא קפץ לי לראש.

ושאלה, למה התכוונתי כשאמרתי טעם לוואי.

שאלתי בחזרה- תגדירי טעם לוואי.

אמרה- זה הטעם שנשאר בפה אחר שהטעם האמיתי והמקורי כבר נעלם.

הנחתי ראשי על פרק ידי, והבטתי בשמש הקופחת על האנשים העוברים בשדרה ומעט המכוניות שחלפו בכביש בצהרה של שבת חמה והרהרתי.

כן, עניתי, זו בדיוק ההגדרה, טעמן של אהבות לא נכונות, החלטות לא נכונות, ובכלל, כל מה שנשאר אחרי. טעמה של החמצה.

וסיפרתי לה על אישאחד. שבמשך שמונה עשר שנה אהבתי אותו בהפסקות. שכשהכרתי אותו מבחינתי הוא היה על האולימפוס, ולאט לאט, עם השנים, ככל שהלכתי ובאתי, וברחתי וחזרתי עד שהלכתי ולא שבתי, האולימפוס התנמך, או שהעמק שבו שריתי התמלא, והפך לגבעה ואחר להר נישא. שבהתחלה הערצתי אותו, עד כמה שאני יכולה להעריץ אדם, הוא היה (עדיין) חכם, ומשכיל, ומוכשר, וכתב ספרים ושירים והבין במוזיקה, אוכל ואומנות והיה מטורף. וזה משך אותי, והפחיד אותי בו זמנית.

ובהמשך כמה היה מאושר ככל שהיה איתי, והאור שנדלק בפניו בפכל פעם שגיליתי שיר שהוא כתב אליי ועליי, כי לספר לי ישירות לא יכול היה. וכמה אהבתי שבלילה, תוך כדי שינה משך אותי אליו וחיבק אותי בגופו עד שנחנקתי מחוסר אוויר ומחומו ולא נתן לי להתרחק ממנו כל זמן שהייתי לידו.

וסיפרתי לה, איך בהמשך דמותו קטנה בעיניי, יותר ויותר, ולא סיפרתי למה.

רק אמרתי שזה- ההתקטנות הזו – קרה לי עם עוד אנשים ושזה מעציב אותי, שאני מתפתחת ומתקדמת כל כך מהר, ואנשים אחרים נותרים מאחור.

והיא אמרה- אולי תנסי להאט את הקצב.

עניתי- זה לא בכוונה.

ושאלתי- איך אני יכולה להאט?

והיא נאנחה ואמרה- נו, טוב, לפחות אני יכולה לעמוד בקצב שלך.

אח"כ המשכנו בשיחה, שהייתה ספק עצובה, ספק שמחה, ושיתפתי אותה בתהיה שיש לי- כיצד להכיר גברים חדשים?

לא מצאנו פתרון.

זו בעיה.

והפולניה המרוקאית, אמרה לי לפני כשבועיים, בשעת לילה מאוחרת, על קפה וסיגריה, "תראי איך את יושבת, איזה הבדל מלפני כמה חודשים, בלתי ניתן לתאר. את מדהימה. איזה שקט, איזו שלווה, איזה בטחון, איזו עוצמה". כך היא אמרה.

ומילים דומות, אם לא זהות אמרה שוגר, לפני כמה ימים. "הישיבה שלך השתנתה".

ויום לפני כתבתי לה, בהקשר אחר, אבל על אותו הדבר, "את יודעת שבעיניי זה לא קשר לסקס ומין. זה נותן כל כך הרבה בכל כך הרבה מקומות ודברים שונים".
ולמי שלא מבין, מי שלא יודע, מי שלא מכיר, מי שלא היה שם, זה נראה מוזר כל כך, זר לא יבין זאת, שלכאורה דווקא מהמקום הכי לא מתאים, או המקום שעל פניו נראה הדבר ההפכי ביותר, דווקא משם צומח עולה ומתפתח הכח הזה, הזהות המגובשת הזו. דווקא מהמקום שאדם משחרר ומפגין לכאורה כמה הוא חלש, דווקא משם, מהמקום הריק והנקי, של האפסיות לכאורה, ביטול העצמיות, אובדן הרצון העצמי, דווקא משם, מגיעה היכולת לנשום עמוק ולהמשיך הלאה, מגיעה העוצמה והיכולת לאחוז ולשלוט בה, מגיעים האיזון, השלווה והחיוך להתמודד עם החיים בתנאיהם שלהם (ביטוי שלקחתי ממקום אחר, שהוא כל כך שונה, אבל הו, כל כך דומה, וכן גם שם מדברים על השיחרור והכניעה וההתמסרות).

ובאמת,

אני מרגישה שונה, לא במובן של אחרת ממי שאני, אלא להיפך. אני, יותר אני מאי פעם, אני, כפי שתמיד ידעתי והרגשתי שזו אני, שכך אני צריכה להיות ולהרגיש.  ואני יודעת שאני עוד צריכה לעבוד על כך הרבה, ועדיין עדיין לא שם, ובכל רגע נתון קיימת הסכנה שאחזור אחורה, ועכשיו ההתקדמות תהיה בצעדים קטנים קטנים, קטנטנים, כמעט בלתי נראית כמעט בלתי מורגשת לצועדים. ובכל זאת חייבת להמשיך הלאה, בלי להתייאש.

כמו שבאולם הסוקרים- בעבודה השניה שלי- תלוי על אחד העמודים שלט – "אין יאוש באולם". מלא חב"דניקים שם, ושאר מיני דוסים יש שם בינות הסוקרים. אני יושבת ביניהם, מקשיבה להם מדברים. איכשהו מיד סומנתי, בין האחראים כסוקרת טובה ואני מצווותת דווקא לפרוייקטים מעניינים, כשיש אותם; ובין החבר'ה הקולים, לאחת משלהם, אין לי מושג למה. טווח הגילאים שם נע באזימות של שישים שיבעים שנה. מהצעירים ביותר- בני השבע עשר'ה – שבאו לעשות קצת כסף בחופש הגדול, לבין הפנסיונרים, שבאו בכדי לצאת מהבית, ולעשות עוד כמה שקלים מעבר לפנסיה. לא ניסיתי להתחבר אליהם, אל האנשים. מלכתחילה אמרתי, באתי לכאן בכדי להשלים הכנסה, בכדי שלא אחשוש לענות לטלפונים ממספרים חסומים, ולא בכדי לעשות לי חברים חדשים. אבל הם אימצו אותי אל חיקם והפכו אותי לחברה במועדון הדאחקות שלהם.

מה הלאה?

אני מאוד עסוקה, וזה מעייף, בריצות ממקום עבודה אחד למישנהו, וכן גם בראיונות עבודה, זה מאוד מתיש מבחינה פיזית, ולא מותיר זמן וכוחות לדברים אחרים. גם החום והקיץ לא מקלים עליי, רק מלנשום אני מזיעה, וכך יוצא שאת מרבית השבתות אני מעבירה בשינה, כשאני כמעט לא מרגישה טוב, או מעט יותר מכמעט, אוספת כוחות לשבוע הריצות הבא הממתין לי.ודווקא אני רוצה לצאת, ואפילו קובעת עם אנשים, אבל איכשהו הגוף מעלה דגל, מאותת בסימנים מובהקים, של כאבי ראש, גרון, חום גבוהה, או "סתם" עייפות ונטיה לכיוון המיטה.

והכתיבה? אנ כותבת המון בראש, במחברת, על דפי טיוטה תוך כדי המשמרת, בהמתנה לטלפון שייענה מהצד השני. יודעת שזו מין תקופה המתנה, לאו דווקא משום שאני רצה מכאן לשם, אלא שזו התקופה שאני מסיימת להבשיל, כמו פרק הזמן שעובר בין היותו של הפרי בוסר, ומחספס שיניים, לבין הרגע ההוא שבו אדם נוגס בפרי, וכל פיו נמלא מיץ טעים מרווה ומעיר.

והצילום? חוזרת מעט מעט לצלם, לומדת להגיש עבודות טובות יותר ויותר, בוטחת בעצמי יותר. מרוצה, אבל עדיין...לוחות זמנים של אפס זמן. העיקר שאני נוסעת לרומניה בעוד שבועיים לטיול צילום. בטח אחזור גמורה. מזל שמיד אחרי זה, ראש השנה.

והסטארט אפ ההוא שמילמלתי עליו לרגע? עדיין בגדר רעיון מופשט. אבל יבוא יום והוא יקרום עור וגידים. אין עוד זמן רב.

***

כל מוות הוא לידה מחדש.

ראיתי שיש לך אסימון בארנק, אומר לי בחיוך הקיוסקאי.

את יכולה לתת לי אותו בבקשה? אני אצפה אותו בזהב.

לא, עניתי בחיוך ונזכרתי.

אסימון מוזהב קיבלתי בגיל שמונה עשרה מהגבר הראשון (כן, כן, היו כמה) שהציע לי נישואין.

אני חושבת שעדיין יש לי אותו היכנשהו.

אבל את האסימון הזה קיבלתי מסול שהכרתי דרך *ארז.

זו הייתה דרכה היצירתית לבקש ממני לשמור על קשר.

בינתיים הרבה שנים עברו, ועל קשר אנחנו לא שומרות, למרות שאני מאוד אוהבת אותה.

לשם שינוי, לא הייתה לי יד בדבר בכך שאנו לא שומרת על קשר איתה.

אני מניחה שאני מזכירה לה דברים אחרים, כואבים.

יכול להיות שהיא פשוט שכחה.

אבל את האסימון שלה אני שומרת בארנק, ובכל פעם שאני נתקלת בו מחדש, אני חושבת עליה.

אני מקווה שטוב לה יותר עכשיו.

***

מעניין למה לא היו תגובות לפוסט הקודם.

תמהתני.

ואת בוקר יום ההולדת שלי, ביליתי עם האדם הכי אהוב עליי עלי אדמות.

זו הייתה תגלית נעימה לגלות זאת באותו הבוקר, זו הייתה המתנה הכי טובה שקיבלתי אי פעם.

ועוד לחשוב שכל הזמן הזה זה היה בהישג ידי, מתחת לאפי.

ורק באותו הבוקר גיליתי זאת לעצמי.

שאני הכי אוהבת אותי.

הכי בעולם.

 ***

בצהרים לאחר מספר נסיונות הוא הצליח לתפוס אותי סוף סוף בטלפון.

אני שמח לקרוא את האופטימיות שצומחת ועולה  ממך, כך הוא אמר.

ארבעים ושש ושלושת רבעי, אני מזכירה, הייתי חייבת למצוא אותה.

זה יכול להשתנות, הוא מנסה לאמר, אל תוותרי, יכולות להיות לכך כמה אפשרויות, מנסה לשכנע אותי.

לא, אני עונה, זה מספר שנקבע מזמן.

אבל מה עם האופטימיות, והשימחה, וכל האהבה שמצאת לאחרונה.

זה, אני אומרת לו, בא על מנת שאוכל ללכת, שאבין שיש לי בשביל מה לחזור בפעם הבאה.

יש לכך מספר משמעויות, את יודעת.

 כן, אני עונה, ומחייכת אליו בטלפון בהמון אהבה.

וכרגיל השיחה שלנו לא מפסיקה, מדברים בין המילים, בין השורות, בין שיחה לשיחה, גם בהפסקות, אנחנו מדברים גם כשאין מה לאמר, גם בשתיקה,

השיחה שלנו לעולם לא מפסיקה ולא נגמרת.

הוא האדם האחרון שאמרתי לו שאני אוהבת אותו, וזה היה לפני כל כך הרבה זמן.

ואני שואלת אותו לדעתו, והוא אומר, את יודעת.

הצעתי לך את זה מזמן.כן, אני עונה לו, לא הייתי מוכנה לכך באותו הזמן.

ועכשיו, הוא שואל בעדינות, מאיזה מקום את באה? האם זה בגלל מישהו שהכרת לא מזמן?

אני לוקחת נשימה עמוקה, ובודקת את עצמי שוב, למרות שכבר יודעת את התשובה, לא, זה בא מתוך עצמי, לבד עלה.

ואני שומעת את קולו מלא בגעגועים, אבל שוב מלא חיים, כפי שלא שמעתי אותו כל כך הרבה זמן.

ולכאורה על הנייר, קולו העירני אינו מעיד על שום דבר, אבל אני יודעת שאני מפיחה בו שמחה,

והתהליך שאני עוברת מעיר ומחייה גם אותו לא פחות משאותי, גם ממרחק רב כל כך.

 ***

 שילמו כבר עלייך, אומרת האישה מאחורי הדלפק,

אני תמהה, ההוא המדריך, היא מנסה לתאר אותו.

והוא קורא לי מחוץ לבית הקפה, נו כבר! אנחנו מחכים לך.

ואני עונה בקול רם, אני משוחחת עם המאהב הלטיני שלי,

והאישה שיושבת לאחד משולחנות הקפה, אומרת – ככה צריך, את אישה יפה, את  צריכה שיהיו לך כמה.

ואני צוחקת אליה, ומחבקת את המדריך הטייס עדיין תוך כדי שיחה, מניחה על החזה שלו את כף ידי,

והוא מצמיד אותי אליו בחיבה עמוקה ואומר לאישה- יש לה כמה, את רואה, אחד מהם זה אני, עוד לא סיימה עם אחד וכבר עברה לשני.

ובכל פעם שאנחנו הולכים לצלם, מישהו מהחבורה, אחד או שניים, או שלושה,

מתחיל לצלם אותי ולא מפסיק. פתאום בשנה האחרונה  יש לי יותר תמונות משהיו לי בכל ימי חיי, כולל בחתונה.

וחלק מהתמונות, אני לא אוהבת, אבל בחלק מהתמונות אני יוצאת כל כך יפה.
(אוי אני כל כך צנועה).

 ***

 ובאותו לילה, חבורה של נשים בטווח גילאים של כעשרים וחמש שנה, יושבת לשולחן ואני בראשה,

נתקפת פירצי צחוק פרועים חסרי שליטה, ומושכת את תשומת לב הסביבה.

ושני גברים נעמדים ליד, ומקשיבים לשיחה מתקשים בעליל להסתיר את התעניינותם, ומתחילים לשאול שאלות.
ולאחר שכבר נכנסו פנימה, וכבר יצאו ואנו עדיין בשלנו, צוחקות בלי הפסקה, נהנות
מעצמנו ומהעולם, נעמדו שוב לידינו לשיחה קלילה, ובסופו של דבר, אזרו עוז לבקש ממני מספר טלפון.

אני! המבוגרת מבין כולן!

לא תגידו boost  לאגו?

גם זה סוג של מתנה ליומולדת.

 ***

 יש עוד מתנה שלה אני מחכה, למרות שאני לא בטוחה שהיא תגיע אם בכלל.

 ***

היא עומדת לעשות, היא כבר עושה, היא התחילה לעשות את הטעות הזו שעשיתי לפני יותר מעשרים שנה.

הטעות שתקעה אותי מאחור והעצימה את חומות ההגנה[ החיספוס והציניות.

הטעות שעלתה לי בכל כך הרבה שנים מבוזבזות, בכאב ותעצומות רגשיים.

היא עומדת לעשות את אותו הדבר.

ואני יכולה להבין אותה, מאיפה היא באה ולמה היא עושה זאת.

זה עושה לה טוב כרגע, וזה מעלה לה חיוך על הפנים, וגורם לה להרגיש טוב.

אבל אני מפחדת שהיא עתידה לפול לאותה התהום;

ואני, חוץ מלהזהיר אותה, ולכאוב את העתיד לבוא אליה, לא יכולה לעשות מאומה.

אני מקווה שאני טועה ושהיא לא תיפול למלכודת הזו.

אבל זו תקוות שווא.

היא תיפול לאותה תהום, ואני מקווה שאהיה שם בשבילה.

לפגוש חברה טובה מהטירונות וקורס הקצינות שגם גרתי איתה לאחר שהשתחררנו מהצבא, ושלא התראיתי איתה כמעט 18 שנה.

לספר לה על האיבחון ועל ה- ADHD  ולשמוע את התגובה שלה- "את מופתעת? איך לא הבנת? זה היה ברור עם כל האנרגיות המטורפות שלך. "

וחווית הפגישה?

בלי הצורך המביך של גישור הפערים, וגישוש למצוא נקודות משיקות ביני לבינה, כמו נפגשנו רק יום קודם והיום המשכנו את השיחה.

אותה הרעוּת הישנה והטובה, אותה הנינוחות ביני לבינה, אותה הפשטות- ולא ששיחתנו הייתה רדודה, אפילו אותה השטותניקיות שתמיד עוררנו זו בזה.

למזלי, התברכתי במספר חברים וחברות שלא משנה כמה זמן עבר מפגישתנו האחרונה, דומה כי דבר לא השתנה ותמיד תשאר בינינו אותה החברות והאהבה.

תודה. 

החיים נעים במעגלים
לעיתים נותנים,
לעיתים לוקחים.
את אשר רוצה אתה באמת
יתנו לך,
אך לא תמיד את מה שחשבת שתקבל.

(יצא לי פאטאליסטי ומגניב).

***

בפייסבוק ירום הודו, ראיתי מישהי מגיבה, אצל אחד מחבריי, שאותו בכלל איני מכירה.

השם הקפיץ לי זיכרון ישן, והחיוך עם הגומות, זרק אותי בחזרה לאותה תקופה.

דמעות עמדו לי בעיניים אליה עת כתבתי אליה,

ואני

אני בכלל מהסוג הלא מתרגש, השליו לכאורה,

שומר על פאסון.

אבל איתה, זו כבר פאסאדה אחרת.

בטלפון הצחוק המתגלגל, אם היה לי עוד ספק.

***

אז כן.

החיים נעים במעגלים.

כל דבר בא על מקומו בשלום,

ניתן לך במתנה,

ואם לא תקח, שוב יציעו לך. 

צריך רק לזכור ולדעת לקחת ולקבל במידה. 

לכל אדם מנת חלקו בצחוק ובבכי,

בעצבות ובשמחה,

בענווה ובגאווה.

בלבד ובביחד. 

רק בדבר אחד אין הגבלה-

באהבה.

"את חושבת שיש לי בעיה עם מחוייבות?" שאלה,

היא כבר ליוותה אותי אל החניה על מנת לפתוח את השער, גבה מופנה אליי בעודנו יורדות במדרגות.

על לשוני התגלגלה תשובה צינית ומגחכת שמשום מה נעצרה. משהו בנימת קולה אמר לי- עצרי! זו לא שאלה של תשובה היתולית.

חשבתי שוב על השאלה, האם יש לה בעיה עם מחוייבות. לא, ממש לא. להיפך, היא כולה מחוייבת ומסורה למי שהיא נותנת בו אמון- אבל מי כבר יש לה?

"לא", עניתי לה, "אם כבר יש לך בעיה של אמון, את לא נותנת אמון באף אדם".

אהמממ... אמרה, והמשיכה לדבר על דואר הזבל שממלא את תיבות הדואר (לא אלקטרוני) של השכנים ושלה. 

(חוף השיאצו)

שבת, 21 אוגוסט 2010

אני אתחיל דווקא מהסוף- כשאת חוזרת מטיול כזה את מבינה שבעצם את יכולה להרשות לעצמך כל שתרצי להרשות לעצמך.

את יכולה כל שאת רוצה.

אצלי ההבנה התחלה לפעפע בערך ביום השלישי או הרביעי.

אז גם הבנתי שזה לא עוד סתם טיול- למרות שעל פניו זה נראה כך.

זה לא טיול אלא מסע.

מסע של נשים למען נשים עבור נשים.

אנחנו כבר ארבעה ימים מטיילות- חבורה של כחמישים נשים, בגילאים שונים, עיסוקים שונים, מקומות שונים בארץ, תפיסות עולם שונות. ובכל זאת...יש משהו באוויר שלא ניתן לאחוז בו. כמו בלוני הסבון שהיינו מפריחות בילדותינו. יפהפיים כל כך, עדינים ושברירים, יכולים לרחף באוויר מספר דקות ארוכות, אולם עם התנועה הלא נכונה, פוף עשויים להיעלם.

חמישים נשים, בתריסר רכבי ארבע על ארבע. מקצה תריסר.

חמישים נשים, כל ארבע (בערך) דחוקות בתוך רכב אחד, ישנות באוהל אחד (או חדר אחד), אוכלות מאותם הכלים (זה כמעט אותו המסטינג) מדברות, מצלמות, ישנות, אוכלות (בלי סוף) ואפילו (ישמור השם) – מחרבנות – והכל ביחד.

כל מי שמכיר אותי- שואל מה בעצם אני עושה כאן.

כל מי שלא מכיר אותי- אומר שזה ה – דבר שתפור עליי.

אבל רק מי שמכיר אותי באמת – ואותם אפשר לספור על בערך אצבע אחת או שתיים- אומר שזה הדבר שעשוי לעשות לי טוב (סוף כל סוף).

כשנרשמתי למסע- וזו הייתה גחמה של רגע לא מובנת לי- כשנרשמתי- הייתי לי אג'נדה ברורה של מה שאני רוצה שיקרה, לאיזה מהפך אישי אני מחכה, מה השינוי שאני רוצה שיבוא בעקבות המסע. אולם ככל שתאריך היציאה התקרב והלך התערפלו הדברים בראשי, ורק שני דברים ברורים היו לי:
א. לא האמנתי שבאמת אגיע לשדה התעופה ביום הנקוב.
ב. האג'נדה והציפיות מהטיול התעופפו ופרחו להן מבין דלתות מחשבתי.

הגעתי לשדה התעופה מבלי לדעת לְמָה, לָמָה ולאן אני מגיעה.

כל שקרה מאז היה בבחינת מתנה עבורי.

החברות החדשות והנפלאות שהכרתי- בנות הצוות שלי ובנות המסע שלי, החוויות, המקומות החדשים שראיתי, המילים שהחלפתי, הילדה שבתוכי שהתחברתי אליה מחדש (ותודה לצוות ארבע וחמש), הנשים שנגעתי בהן- בין אם במילים ובין אם באנרגיה, והאני העצמי השלם שאני הופכת להיות יותר משהייתי בעבר.

בערב יום היציאה – כשחזרתי מהעבודה מנווטת על הפקק בכביש גהה, עלתה בי האמירה הזו:

אני עושה זאת בשבילך אבא- כי מעולם לא היית מבין בשביל מה אני עושה זאת (אולי היום, מלמעלה, אתה מבין קצת יותר);

אני עושה זאת עבורך אמא- על כי החלת להתשחרר מהחינוך שכבל אותך כל השנים הארוכות הללו, והתחלת לחזור לעצמך.

אני עושה זאת עבורך אחותי- משום שאת אפילו לא מעזה לדעת מה את מפסידה ועד כמה היית נהנית.

אני עושה זאת עבורך אחי (וגיסתי גם)- ומאחלת לכם שתמשיכו להיות מאושרים ושלמים בכל מה שאתם בוחרים לעשות.

אני עושה זאת עבורך וודרו וילסון סמית- בן הזוג שלי- משום שדחפת ופירגנת-כי ידעת בחוש שזה יעשה לי טוב ובכך גם לך.

ויותר מכל דבר-

אני עושה זאת עבורי הילדה שאני- שאיבדתי ושוב אני מוצאת.

בשבילי- האישה העצובה והמבולבלת שבגרתי להיות.

ולמעני- האישה-ילדה שאשמח לחזור לחוות משום שאף פעם לא הייתי.

אני מודה לעצמי, על כך שבצורה מאוד לא אופיינית הלכתי עד הסוף עם הגחמה שלי, ואני מודה לכן חברותיי למסע, שחלקתן איתי את הדרך הזו.

חוף השיאצו: