צמח בר

ספר פרוזה.

לא אופייני שאני קוראת פרוזה "רגילה" אני צריכה שחברה תדחוף לי ספר ליד ותשכנע אותי,

או לשכב חולה אצל אחותי ובאין ברירה לבדוק מה יש בשידה שלה ליד המיטה.

אלגנטיות של קיפוד.

רומן של פילוסופיה בגרוש, ספר חפירות כפי שרק הצרפתים יודעים לעשות.

התחלתי לקרוא.

ההתחלה הייתה מקרטעת, בין היתר כי קראתי דברים אחרים, בין היתר (ובעיקר) עשיתי ועברתי דברים מאוד אחרים.

אבל פה ושם הייתה פיסקה מתיימרת שאת תשומת ליבי שבתה, ואמרתי לעצמי, כן, בפעם הבאה שאקרא את הספר (מן הסתם, ידעתי שזה יקרה), אשב להעתיק אותה.

רומן שנכתב במחשבה תחילה, בלי הרבה עלילה לכאורה, ספר זן כפי שרק היפנים יכולים לעשות.

ובהמשך, בערך באמצע, נכבשתי, כבר רציתי לדעת מה הלאה.

קראתי לאט, טועמת שוב ושוב כל פיסקה, מגלגלת כל מחשבה, מנסה להבין, להפנים, ללקלוט אם אני יכולה לקבל את התובנה שעולה מכל שורה, האם היא מתאימה לי ולחיי, או אני מתנגדת לה.

הרעיונות המובעים בספר, נראו לי נכונים, מתאימים לי, במיוחד לאור התקופה. משפטים נחרתו בזכרוני, וזה לא דבר קל לעשות.

והסוף?

אופייני.

אכן, קראתי אותם, את שלושתם באנגלית. ומה דעתי עליהם?

המממ...

קח סיר בישול של טבח צבאי בגדוד גולנצ'יקים, הכנס לשם את ג'יין אייר, גאווה ודיעות קדומות, קצת ממאהבה של ליידי צ'טרלי, מעט מהרולד רובינס ואת כל הסרט "אישה יפה"; תבל בעובדה שהכותבת היא אישה בריטית בסוף העשור החמישי לחייה העובדת כמפיקת טלוויזיה במאה ה- 21, ולה שני בנים בגיל העשר'ה כך שהיא (כך סביר להניח) מכירה את תרבות השיחה הצעירה בבריטניה של ימינו.

הכתיבה זורמת, מהירה, לא מתיימרת להיות גבוהה, נעשה שימוש רב בשפת היום-יום, בלי שימוש בעריכה מלאכותית (אגב, זו שפת היום יום הבריטית, מתובלת בביטויים ארכאיים שהיה מעניין ומשעשע לגגל אותם). הפרקים הראשונים צולעים ועילגים והספר השלישי אינו אלא אסופה של אפיזודות שהמחברת רצתה לדחוף לקורא(ת), החיבור בין הקטעים לא תמיד ברור ועל פי רוב הם אינם חיוניים להתקדמות העלילה (עאלק) למעט העובדה שהיה רצון ברור בהפי אנד מרוכך ונעים שיחליק בגרון ויעלה חיוך על פני המפנטזות.

קטעי ה- BDSM  מרוככים ומיועדים לקהל הוונילי המהווה את רובנו (מה לעשות) והם נוגעים יותר בתחום האפור שבין משחקי תפקידים וכוח יותר מאשר לתחום הקשירות, ההצלפות וההשפלות שאדם "מן השורה" מקשר באופן אוטומטי לעולם ה- BDSM.

כל זמן שאנו הקוראים, לא מצפים מהספר שיחליף את יוליסס (וביננו, עם היד על הלב, מי באמת קרא את יוליסס? פנתר, אל תענה לי...) ומתייחסים אליו כאל בידור ותו לאו, אני לא רואה שום סיבה להתייחס אל הטריולוגיה הזו בזלזול. העברתי כמה לילות טובים מחוייכת ומצחקקת בקריאה של שלושת הספרים הללו. ואני לא מתייחסת דווקא לקטעים האירוטיים. למעשה קראתי (ואף כתבתי- מצטנעת) אירוטיקה טובה מזו.

המחברת נוגעת בריפרוף ובשיטחיות האופייניים לעידן האינטרנט והפייסבוק (ובאומרי פייסבוק כוונתי לכלל הרשתות החברתיות באשר הן) במספר רעיונות פמיניסטיים ופוסט-פמניסטיים, מעלה שאלות ותהיות המופיעות בחייהן של נשים רבות במאה ה- 21 , אבל היא היא עוטפת אותן באריזה ורדרדה, מצוייצת ופנטסטית ומאפשרת לגיבורה שלנו את יכולת הבחירה בין חלופות שאינן תמיד נמצאות ברשותינו הנשים שחיות במציאות הכלכלית הקשה של היום. היא אינה מטפלת לעומק באותן שאלות, ואיני רואה שום צורך בכך. התהיות הללו נמצאות שם על מנת לקדם את העלילה מצד אחד, לקשור אותה למציאות המודרנית של חיינו ולספר לקורא(ת) שהיא המחברת יודעת שהסיפור עצמו שיטחי, אבל היא לא כזו. באמת שלא.

ובנימה מעט יותר אישית- למרבה ההפתעה והאבסורד- קריאת הספרים N+1  פעמים (כפי שחבר קרוב הגדיר זאת בעבורי) בחודשיים האחרונים היוותה עבורי מסע אישי, מעין התפכחות והתבגרות. חציית ים הסוף שלי של גיל ההתבגרות הפנטזיוני שלי. שוב, לאו דווקא ממקום של חרמנות וחלומות אירוטיים אלא מסע ריגשי של ריפוי פצעי עבר שגיליתי כי אולי הם הגלידו אולם מעולם לא העלו ארוכה. השתחררות מהפנטזיות והסרטים שנהגתי לברוח אליהם בדמיוני וקבלת המציאות שלי תוך למידה לאמר לא לדברים הלא-נכונים מבחינתי.

מספר נקודות שאני מרגישה צורך לציין :

1. משחקי המילים והביטויים באנגלית- מעניין אותי (מבחינה מקצועית) לראות/לקרוא איך עמדו המתרגמים לעיברית באתגר הזה.
2. הייתי שמחה אם הביטוי "X גוונים של...." היה מתאזרח בעיברית.
3. בחירת שמות הגיבורים- לא ראיתי שמישהו התיייחס לכך- וממילא בתרגום לעברית זה היה הולך לאיבוד.
   *           אנסטסיה סטיל- בהשמטה של האות האחרונה באיות השם באנגלית הופך שם המשפחה של הגיבורה לפלדה. האם היה זה רמז מטרים?
   *           כריסטיאן גריי- מה בינו לבין דוריאן גריי של אוסקר ויילד חביבנו? האם גם זה רמז מטרים?
4. אחלה רשימת השמעה – תבדקו ביוטיוב;
5. באיזה שהוא מקום אני מצרה על העובדה שההיכרות שלי עם מין אנאלי לא הייתה כזו עדינה/נעימה/רגישה.

הגיעו בדואר:

1."מה שהרופא שלך אינו יודע על רפואה תזונתית עלול להרוג אותך"
2. 23 דברים שלא מגלים לנו על קפיטליזם
3.הבור (ברגמן)
4. שינה (הרוקי מורקמי)
5. גדל, אשר, באך: גביש בן אלמוות.

על השידה ליד המיטה ממתינים:

1.רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים - החלטות בתנאי משבר- פרופ' הרסגור  ואהוד פוקס
2. אמנות ההקשבה לפעימות הלב

3. שורשים ושיעורים בזמן (קריאה חוזרת)

4. מחלמה ואסטרטגיה- הרכבי

5. שלישית סיפרי עולם הטבעת של לארי ניבן (קריאה חוזרת)

6. אבחון לפי כף הרגל

7. הכלב היהודי

אני חושבת שאני מסודרת לסופ"ש הקרוב.

וזאת בהנחה שאשאר בבית ולא אצא לרקוד בגשם.

אולי יש לי דיסוננס עם תרבות הצריכה (צריחה) הגלובלית, אבל זה נעלם כשאני מתקרבת לספר באשר הוא....

פעם עוד לפני שעברתי לגור איתו הספרים שלי היו כולם מסודרים בבית אחד.

ידעתי בדיוק איפה נמצא כל ספר בספריה, באיזה מדף, מה מיקומו במדף, ואילו ספרים נמצאים משני צידיו.

זה לא עניין כל כך פשוט כשמודבר ביותר מאלף ספרים.

זה לא עניין כל כך פשוט לאדם שהוא בלאגניסט מטבעו, אני מנחשת שמסיבות נוירולוגיות, אבל לא אכנס לכךל עכשיו.

זה לא עניין כל כך פשוט לאדם שלא זוכר פנים של אנשים שהוא עבד איתם חדר ליד חדר במשך שנים. אני משערת שהזכרון הויזואלי שלי נדפק אי שם במעלה שנות העשרים, באיזו טראומה שחוויתי והדחקתי, אבל לא אכנס לכך עכשיו.

כשעברתי לגור איתו, מפאת חור מקום ומדפי רקחלק מהספרים עברו איתי אליו, וחלק נותרו מאחור, ובכל פעם שהייתי מגיעה לבקר, הייתי נעצרת לידם מלטפת אותם במבטי ומעבירה יד אוהבת ומתגעגעת.

במהלך שנות מגוריי איתו, הוספתי לרכוש עוד כך וכך ספרים.

לפני כחודשיים (ואו עוד כמה ימים כבר שלושה חודשים מאז), כשנפרדנו, ארזתי את רובם לתוך ארגזי קרטון (תודו שזה נשמע הרבה יותר טוב מסתם קרטונים), מן הסתם בסערת נפש, והחילותי לשנע אותם, משם לכאן. לא את כל הספרים העברתי לכאן, חלק קטן ביותר עדיין נותר שם. חלק מהארגזים פורקו בכדי למלא את המדפים הערומים חלקים שהביטו עליי בעין שתומה. חלק מהארגזים, הונחו בצד, מפאת חוסר יכולת נפשית להתמודד עם סידורם מחדש על המדפים.

חיפשתי לפני כחצי שעה ספר מסויים, וגיליתי שאני לא מוצאת אותו. הספרים היום מונחים היום על המדף אולם בסדר אקראי, בין חדרים שונים וסיפריות שונות, לא לפי לוגיקה ידועה וברורה לי.

לא מעוניינת לסדר אותם, לא כאן.

למה?

מאותה סיפבה שלוקח לי כל כך הרבה זמן לפרק אותם.

כי אני רוצה לעשות זאת בבית שלי.

ובינתיים עדיין לא מצאתי את הספר שחיפשתי.

ובמשך היום

ריחה של הבריכה עולה באפי

יש יאמרו כי אין זה ריח נעים.

אך אני שכל ילדותי,

סתיו ואביב, חורף וקיץ,

כל ילדותי, עברה בשחיה

במימי הבריכה,

ולא ידעתי הנאה גדולה מזו-

אומר לך שזה הריח הטוב ביותר,

למעט אולי,

ריחה של חנות ספרים ישנה.

אקסטרא אורדינר סיפר לי על הפרוייקט הזה.

הוא ידע שאני ארצה גם.

אז נפגשתי איתה.

גם אחרי שנגמר הראיון המשכנו לדבר,

מהסוג הזה של הפגישות שאת לא מרגישה איך הזמן, ותמיד יש מה עוד .

אז א מישהו רוצה לדעת על העדפות הקריאה שלי-

אפשר למצוא את זה שם.

***

אתם קולטים שפיתום נייה אוגוסט?

"... איך את יכולה בכלל לסבול אותי עכשיו?"

היא חייכה. "אינני יודעת. אני תוהה לעיתים, גם אני. ואז אתה נוגע בפני בידך המצולקת וקורא את מחשבותי. עיניך מכירות אותי. משום כך אני ממשיכה ללכת אחריך ברחבי הממלכה כולה, יחפה וקפואה למחצה, מקללת את הרוח או את השמש, או את עצמי כיוון שבינתי לא מנעה ממני לאהוב גבר שאין לו אפילו מיטה לאוכל לזחול לתוכה בלילה. ולעתים אני מקללת אותך, כיוון שהגית את שמי בצורה שאף אדם אחר ברחבי הממלכה לא יהגה אותו, ולזה אטה אוזני עד יום מותי. לכן,"

היא הוסיפה בעוד הוא משפיל אליה את עיניו, באלם, "איך אוכל לעזוב אותך?"

אפשר גם לשאול- איך גורמים לאהבה?.

עוד ספר שקראתי.

המבקרים גמרו עליו את הלל או לפחות די שיבחו. גמירה ראשונה, ואיבדתי את הלינק לגמירה השניה מצאתי.

גם מי שנתן לי את הספר, שיבח את הסופר בדרכו המוזרה.

בחלקו הראשון שאגתי מצחוק.

כשזה קרה בפעם הראשונה אותו האיש שלידו קראתי את הספר, נבהל.

מאחר וזה קרה עוד כמה פעמים, אני מניחה שהוא התרגל בסופו של דבר, או שלא והספר פשוט נגמר.

(אני מקווה שהוא כבר התרגל ...אם לא אנא אני באה?)

"איך גורמים לאהבה להישאר?" זה שם של ספר.

הסופר הוא טום רובינס.

ויכול להיות שאני נזכרת מאוחר לכתוב עליו, אבל, אז מה?

יש לסופר הזה יכולת חיבור משפטים מאוד מעניינת, וחשיבה מאוד מקורית, לא רבים חושבים בצורה מורכבת ומתוחכמת כזו (יש שיגידו, מתחכמת).

בהתחלה צחקתי ונהניתי עד מאוד מהספר.

תוך כדי הקריאה אמרתי לעצמי שצריך לקרוא בו פעמיים, אין מצב שאפשר יהיה לעכל את כל הרעיונות שמופיעים בו בקריאה אחת.

אבל אולי זה החסרון הגדול של הספר, כל כך הרבה רעיונות ומחשבות טובים, ואף אחד מהם לא מפותח עד הסוף.

משל הדבר דומה, לגבר, בפיק-אפ בר, שאוסף מספרי טלפון מבחורות, עובר בחורה בחורה, מתחיל איתן,משוחח קצרות, משאיר רושם מעולה, לקוח מס' טלפון, אולם לא טורח להתקשר ולהמשיך את הקשר איתן לאחר מכן. נשארת רק ערימה של פתקים עם מספרי טלפון ושמות.
שום רעיון לא ממוצה עד תומו.

כמו הרבה פור פליי, אבל אף אורגזמה אחת.

סיימתי לקרוא את הספר בקול דממה דקה, ואכזבה די מרובה.

זהו סוף כמעט הוליוודי, אמרתי לעצמי.

אפילו את הפוסט הזה, שנכתב במחברת כבר לפני שבועות, לא הטרחתי עצמי בהעלותו אל החלל הקיברנטי.

דברים שקרו לי במהלך הימים האחרונים, גרמו לי שוב לחשוב על משהו, להבין ולהפנים אותו.

ובמפתיע לקשור אותו לסיומו של הספר.

לעיתים יש זמנים, שבהם רצוי להפסיק להקשיב לחששות, ולעצום את האזניים מלשמוע רעשים שמפריעים, ולתת ללב לאמר את שיש לו על הלב () ולהקשיב לו.

לעיתים רק בגלל שהקשבנו לחששות ולא בטחנו בלב, מתחיל מירוץ של שדים מפחידים ומחשישים.

ופתאום הבנתי שלא רק אני זו שסובלת מחששות, אלא גם הצד השני יש לו פחדים משלו ומסתבר שהם לא כל כך שונים משלי....

***

ובדקתי, זה כבר לא הספר היחידי שתורגם לעברית.

יש עוד אחד.....

***

ושני אנשים שונים המליצו על יואל הופמן החדש curriculum vitae

ומאחר שחיובי כ. האשראי ירדו היום... נראה לי שאני הולכת על חגיגה קטנטנה.....

 "אף אחד לא אוהב בדידות.  אני רק לא אוהב להתאכזב."

יער נורווגי

הַרוּקי מוּרַקַמי

אני קוראת את הספר מאוד לאט.

אולי בגלל שאני (שוב) משתבללת, אולי בגלל שאני עסוקה בלקרוא מאמרים משמימים על תולדות הקולנוע הישראלי (הדגם הלאומי-הרואי), או על תהליך החברות (סוציאליזציה) אליבא דה-פיאז'ה, ואולי בגלל שהמח שלי עסוק בשיחה עם עצמי, על דה ועל הא (בעיקר על הא*).

מזמן מישהו המליץ לי על הספר הזה.

מישהו שידע שאני אוֹהַב אותו (את הספר).

מישהו שמכיר אותי.

אבל אני לא בטוחה מי זה היה.

ספרים זה משהו מאוד משמעותי וחשוב עבורי.

כך כשקיבלתי בהשאלה את הספר, מבלי שביקשתי, זה מאוד ריגש אותי.

אני לא יודעת אם זו הייתה הכוונה.

***

רק ספר אחד?

למה מה קרה?

נשרף העולם?

התייבש הים?

רק ספר אחד ?

לקחת איתי לאי בודד?

ומה עם הספר(ים) שאני כותבת לעצמי?

זה כמו לשאול אותי איזה ספר השפיע עליי הכי הרבה.

מתי השפיע עליי?

באיזו תקופת גיל?

אני יכולה לספר לכם על "המסע על קון טיקי" ששחזר את המסע שעשו מתיישבי איי הפסחא הקדמוניים, זה היה החלום שלי, לפני גיל העשרה. ספר שלפני כמה שנים גיליתי באורה ובשימחה וקניתי אותו משומש, אך החלפתי אותו כנגד סוג של תנ"כ של קהילה ספציפית.

אחר כך (כלומר בגיל עשר'ה) היה את "המאהב" של א. ב. יהושע שידעתי אותו בע"פ, ועד היום יש בו קטעים שאני פשוט מדקלמת, ואת "ג'ורג' ברניני חוזר הביתה" (משום מה).

ובצבא, היה את הסדרה של היינליין שהחלה בבני מתושלח (נו גר בארץ נכריה, וכל השאר) והמשיכה עוד ועוד, וכל הספרים הללו קיימים אצלי בספריה, על סף התפוררות, כי אני קוראת בהם בלי סוף.

ואם יש סופר שדעותיו השפיעו עליי כמעט בכל תחום בחיים, זה היינליין.

ויש את תמונתו של דוריאן גריי, לאוסקר ויילד, זה שייך לשנות העשרים לחיי;

ויש את סידרת ילדי האדמה, שזה שייך לשנות השלושים (בעיקר) שלי;

ואם הייתי כותבת את הפוסט הזה בשבוע שעבר, הייתי בטח אומרת שהייתי לוקחת את "שלושה סוסים" של ארי דה לוקה.

ויש את "מיו מיו שלי", של אסטריד לינדגרדן (זותי שכתבה את בילבי) שהפכתי עולמות וסטימצקי בכדי לקבל אותו, ויש את "גבעת ווטרשיפ", ו"ההוביט" + "שר הטבעות", וכמובן בל נשכח חלילה את "ג'יין אייר" האלמותי.

ואיפה ספרי השירה המדאימים שבשנים האחרונות אני לא זזה בלי?

איפה אלכסנדר (פן), ואברהם (שלונסקי) ויונה (וולך) ורן (אדלר) ומיכל (סנונית) ורוני (סומק) ואבידן, וחלפי, ועוד ועוד?

ואיפה המוזיקה שלי?

לכל תקופת חיים יש את הספר שלה, ואת השיר שלה, ואת המשורר שלה, ואת הצבע שלה אצלי, ויהיה קשה לי לוותר על כל אחד מהם, כי כולם מלווים אותי מאז ועד עכשיו, ואם רק אחד, אז עדיף כבר בלי.