צמח בר

את כל כך סקסית, הוא אמר לי, בשניה הראשונה שראיתי אותך נכנסת לסטודיו נדהמתי.

פעם משפט כזה היה מאוד מעליב אותי, גורם לי להרגיש זולה, כאילו אין בי משהו אחר, אני אפילו לא יפה, רק סקסית, נוטפת מין, זונה. 

את האמת יש להגיד, אני לא יודעת על מה הם מדברים- נכון, החשיבה שלי סקסיסטית, ואני במצב כמעט סטטי (במיוחד לאחרונה) של חרמנות תמידית, אבל לא רואה בעצמי כמישהי סקסית במיוחד. 

לא רק שאני לא מרגישה סקסית במיוחד, יתירה מזו -אני במשקל יתר. בשנים האחרונות, בתקופה שבה חייתי עם הלשעבר- היינו- וודרו וילסון סמית שאיתו גרתי מספר שנים, הוא גרם לי להרגיש שאני לא מספיק טובה, לא מספיק רזה, לא חתיכה מספיק לציפיות שלו, כי אמא שלו (זו הקמצנית שלא יודעת איך לאהוב) היא רזה וקטנה ושורצת בחדר כושר ועושה שאיבות שומן מהבטן, כי בגיל שבעים חשוב שלא תהיה טיפת שומן בגוף, ואישתו לשעבר- זו שבגדה בו, הייתה רזה וגבוהה וחתיכה, וביצ'. וככה הוא התרגל. 
(שלא כהרגלי, אני מנקזת מעט רוע, תסלחו לי).

ואני? אני שמנה!
עם תחת גדול, ובטנונה נפוחה, וחזה גדול ונפול, וירכיים רופסות, וממש ממש לא בכושר.

כשחיים כך, עם אנשים שגורמים לך שלא להרגיש טוב עם עצמך, עוד יותר אפילו, שגורמים לך להתבייש בגוף שלך, גם האדם החזק ביותר בסופו של דבר נמעך, ואני מלכתחילה הייתה קבץ'.

בסופו של דבר – אחרי שלוש שנים כאלו- הרגשתי לא רק חסרת סקסיות, אלא גם מגעילה, איך אפשר לגעת בי? מי ירצה בכלל?
תחושה זו שבהתחלה לא הייתה מודעת- יצרה לעצמה פתח יציאה ועיצבה את עצמה לכלל מילים רק בחודשים האחרונים ופתאום הבנתי.
טוב שזה קרה. זה רק אומר (בעיניי) שבסופו של דבר הנפש מחלימה מהמכה הזו שהונחתה עליה ללא הפסק.
ההכרה בבעיה, מהווה חמישים אחוז מהפתרון לה.

כשנפרדנו- וודרו ואני, לא רציתי זוגיות חדשה.

אני עדיין לא רוצה.
לא רוצה לטפל באחרים, לא רוצה שיגעו בי אחרים.
רוצה להיות עסוקה בעצמי.

ככה אמרתי.

עדיין אני לא רוצה זוגיות.

ככה אמרתי לצלם באותו ערב.

בעצם, תיקנתי את עצמי באותה נשימה, אני כן רוצה אהבה.

הוא הביט בי וחייך.

את יפהפיה, אומרת לי חברה. התמונות שלך מדהימות.

את כל כך סקסית, נוהגת לאמר חברה אחרת.

התמונות שלך גירו אותי, גבר אחר כותב לי (זו הייתה הכוונה, עניתי לו).

***

לפני כמעט עשר שנים, הבנתי שלעולם לא אהיה מוכנה להרעיב את עצמי בכדי להגיע למידות המקובלות במציאות של ימינו כאסטתיות, וכי אני אוהבת לאכול, ונהנית מהאוכל. הסתכלתי על עצמי במראה ואמרתי לעצמי, אם זה המצב, אז לפחות תפסיקי לגרום לעצמך להתחרט על כל נגיסה שאת מכניסה לפה שלך. תלמדי לקבל את עצמך כמות שאת, ולקבל את הגוף שלך.

יפה, נחמד ונכון לאמר את זה, אבל קשה ליישם.

אי אפשר למחוק שנים של סוציאליזציה ואוטו-סוגסטציה ושטיפות מוח תרבותיות במחי יד אחד.

ידעתי שיש לי עוד דרך ארוכה.

וידעתי שאחת הדרכים תהיה לראות את עצמי בעיניהם של אחרים. לא רק לשמוע אותם אומרים.

וידעתי שזו הדרך שלי להתאהב בעצמי.

ידעתי שלשם כך, אנ צריכה לשבת מול צייר. 

למה?

כי ככה החלטתי. 

לא ידעתי איך לעשות זאת ואל מי לפנות, אז פניתי לאישאחד, באותה תקופה היינו עדיין בקשר. 

היו לו קשרים והוא הכיר אנשים שעשויים היו להתעניין בי כמודלסטית. אבל, כמו כל דבר שביקשתי מאישאחד, זה לא קרה.

החלום והרצון הושמו בצד, אבל לא נשכחו, מדי פעם זה עלה והוצף, אבל לא הגיע מעולם לכלל יישום. לפני קצת יותר משנה, אפילו פרסמתי מודעה, אבל לא דחפתי את הנושא במיוחד, לא האמנתי שמישהו ירצה לצייר אותי בכלל. 

***

כשנכנסתי לסטודיו שלו, עם חברה טובה, בצהרי היום, כולי מזיעה ומתלוננת על החום, כשחברות נוספות שלנו מחכות לנו בפנים ומקבלות את פנינו בחיבוקים ונישוקים, הוא מזג לי יין וראיתי בעיניו את המבט שידעתי לזהות אבל למדתי להכחיש, לא להתייחס אליו, לא להאמין שהוא מופנה אליי, כלפיי. 

תדעי לך שאת הולכת להינות מהסדנא, אמרה לי חברה, את תודי לי ששיכנעתי אותך לבוא. 

אני מחייכת, היו לי דברים אחרים לעשות, וממש לא התחברתי לזה, אבל החוויה, הלימודית והחברית, היו חשובות לי לא פחות, אז נתתי להן לשכנע אותי לבוא לסדנה.

זו המודליסטית, הכירו בינינו, אותה אנו עומדות לצלם. 

ישבנו כולנו בחוץ בזמן שהוא הכין את הסט והתאורה והיא התאפרה והתפשטה, דיבורים ציחקוקים.

נכנסנו לצלם, נהנות, צוחקות, מפרגנות זו לזו ולמודלסיטית, מתייעצות עם הצלם. הוא מנחה אותנו, מדריך איך ומאיפה לצלם, איך להינות ממשחקי האור והצל.

יצאו לנו תמונות מופלאות. 

הדינמיקה שהייתה בסטודיו, בין שבעת החברות המצלמות, ביננו לבין עצמנו, ובינינו לבין המצולמת הייתה יפהפיה. 

אחרי כמעט ארבע שעות של צילום, (וכמה כוסיות של יין וקאווה) הגחנו החוצה בחיוך רחב של הנאה גמורה, הלכנו לאכול, ואחר לגלידה.
מצחקקות מהנאה, חלקן עדיין בשוק מסיפור הפטמה שסיפרתי להן כמה שעות לפני כן.

הצלם, שלא שמע את הסיפור, שאל על מה הן מצחקקות, והן שלחו אותו אליי. אני ישבתי מעט רחוק מהן, לא היה מקום לידן, ודווקא התאים לי.

הוא ניגש ושאל, ואני סיפרתי. ראיתי את העניין ניצת בעיניו. אתגר, האם היא משקרת? שווה לנסות. ואם לא, הרי זה כיף, כפי שהוא אמר באחת ההפסקות- אישה שיודעת ויכולה ככה להינות מהחיים.

אינני זוכרת את חילופי המילים המדוייקים, אבל מה שקרה באותו הרגע הוא שהוא הציע לי לבוא אליו בערב, לצילומים.

שלו.

אותי.

כמעט סירבתי, אבל אמרתי כן.

הפחד והחשדות עלו מיד קפצו ועמדו על כתפיי וחפרו בשרידי האישיות שלי. 

אבל זכרון החלום והרצון, גם הוא עלה ביחד איתם, וכששקלתי את הפחדים מול החלומות, אמרתי לעצמי, זה הזמן לנסות. 

עם פרפרים בבטן, והתרגשות כמו של בתולה שעומדת לעשות זאת בפעם הראשונה, הגעתי אליו בלילה, לא יודעת למה לצפות, ולא מוכנה אפילו לדמיין.

.

.

.

כשיצאתי משם, אחרי מספר שעות, יצאתי מרחפת עם חיוך גדול בעיניים, ובתיבת המייל שלי צרור תמונות שלי, של הגוף שלי, של הגוף השמן, הנפול, המזדקן  והעייף שלי, של הפנים העייפות והמבוגרות שלי. תמונות של אישה סקסית ויפה, שאוהבת את עצמה, שמרגישה חופשי לרקוד עירומה מול מצלמה, תמונות של מישהי שמחייכת מהנאה. תמונות יפהפיות שאהבתי אותן, ואת דמותי שנשקפה מולן.

 עדיין לא מאמינה שהוא רצה, ואהב את מה שהוא עשה, אבל שמחה שזה היה. 

וההמשך?

יבוא. 

{שוב החיים מוכיחים לי, שאין צורך לדחוק בהם, מה שצריך לבוא יבוא בעיתוי שלו}

אוהבת אותך, אבל קשה עם עצמי,

אני כותבת לו באסמס.

לכי תסבירי לו,

שאני סוג של "שומרת נגיעה"

לא רוצה כרגע להתקרב במגע,

(לא אליו, ואף לא לאחר)

כדי שלא להיכלא ברגשות של עצמי.

יודעת שאם אכנע למאוויי הגוף,

הרגש יגיע מהר מאוד אחרי.

ומאחר שכבר יש בסיס טוב שם איתו

הסכנה כפולה.

אבל,

שנינו יודעים,

גם הוא , גם אני

שעם כל האהבה ההדדית,  

אין כאן חומרים לבניה משותפת ועתידית.

הוא לא יכול לתת

ואני רוצה הרבה יותר.

אבל,

אני אוהבת לגעת בו,

אוהבת להריח אותו.

אוהבת את טעמו.

אוהבת להרגיש כל כך קטנה (פיזית)

לידו.

וכל כך זקוקה לנגיעה הפיזית,

להרגשה, לחדירה.

לגמירה.

אני נאיבית, בדיוק כמו שהייתי לפני עשרים ושלושים שנה.

ההבדל היחידי הוא שהיום אני בוחרת להיות נאיבית.

***

הפייסבוק הזה, 

בן שכבה שלי מהתיכון פתח קבוצה בפייסבוק והחל לאסוף אליה את כל בוגרי המחזור. חצי יובל עבר מאז שסיימנו את בית הספר, ואולי הגיע הזמן לאיזו פגישת מחזור, כך הוא חשב לעצמו.

מעין התרפקות על זיכרונות שלא תמיד היו טובים, לא רק שלי, גם שלו, כך הוא כתב לי בצ'אט.

הצטרפתי לקבוצה, והסתכלתי בשמות החברים שנאספו לקבוצה. חלקם היו מוכרים, לא כולם.

לא זיהיתי כמעט אפחד מהתמונות, אבל לא הופתעתי – אני לא זוכרת פנים. אבל כשקישרתי פנים ושמות עלו בי הזיכרונות, לאחר בחינה די ארוכה, הגעתי למסקנה, שאני (בניגוד לאחרים שהשמינו והזדקנו, לא תמיד בחן), נפגעתי פחות מרובם משיני הזמן. ביחס אל מי שפגשתי בתמונות, אני חושבת שאני נראית נפלא.

***

בכיתה י"א היה לי חבר, הוא היה בן שכבה שלי, אבל לא מאותה הכיתה.

מאוד אהבתי אותו, את אותו הבחור.

בכיתה י"א הייתה לי חברה- הכי טובה, היא הייתה בת שכבה שלי, אבל לא מאותה הכיתה.

מאוד האמנתי בה וסמכתי עליה, על אותה בחורה.

הוא, והיא, היו בני אותה כיתה, וגם הם היו חברים טובים.

בפורים של אותה השנה, הוא ואני רבנו בטלפון. ניתקתי את השיחה והתקשרתי אליה, בוכה ומבולבלת.

היא דיברה איתו, ואחר כך אמרה, שזה נגמר בחינתו.

אני נותרתי שבורת לב, אבל עדיין האמנתי.

בה.

כמה ימים אחרי כן, חבר טוב מהכיתה אמר לי שהוא ראה אותם מתמזמזים.

אני הרגשתי כאילו חטפתי בעיטה בבטן.

אחר כך הם כבר לא הסתירו את עובדת היותם הרבה יותר מ"רק" חברים טובים.

ואני סירבתי לדבר עם שניהם או כל אחד מהם לחוד.

אז גם התחלתי בבלי דעת להשמין- חפיסות שלמות של שוקולד רוזמרי, חלב מרוכז, וארוחות ערב ולילה שרק מלחשוב עליהן בא לי להקיא.

זה היה אירוע מכונן מבחינתי, אז נולדה מי שלימים הפכה להיות הרבנית.

שנה וחצי אחרי כן,

סיום שנה"ל, מסיבת מחזור, סיום בית הספר וכיו"ב.

באותה שנה היא לא למדה איתנו, היא לא הייתה בארץ, עדיין סירבתי לדבר איתו, למרות ששלחתי מבטים כמהים וצמאים אליו.

עדיין אהבתי אותו.

בסוף המסיבה אנו מוצאים עצמנו זה מול זו, מחייכים במבוכה ומדברים.

יצאנו משם ביחד, ואז למרבה הריסוק, נסענו – ברכב שלו- לאסוף אותה וכשהם נפגשנו, שוב החלו מתמזמזים לנגד עיניי.

קמתי והלכתי.

זו הייתה השפלה.

הם המשיכו לצאת.

אני ניסיתי להמשיך הלאה משם.

עוד שנה וחצי אחרי, אני כבר בצבא, שירתּי באחד מבסיסי מרכז הארץ הפתוחים, לאחר שעפתי מקורס קצינות על חוסר בטחון עצמי (יותר נכון, פחד קהל). בדרך הביתה- ממהרת – יש לי חתונה של הבת דוד- אני פוגשת אותו יוצא מאחד ממשרדי המַבדקים לקצונה. נעצרנו לדבר, ומהר מאוד שכחתי שיש לי חתונה הערב, נשארתי לחכות איתו עד שיגיע הרכב שאוסף אותו בחזרה לבסיס.

כמה שבועות/ ימים אחרי כן, סיבוב שני של מַבדקים, בצהרי היום בהפתעה הוא מגיע אליי ליחידה, עם רובה בהצלב ונעליים אדומות, כולו קרבי, הוא סיים מוקדם מהצפוי ויש לו זמן עד שתגיע ההסעה. אני נגשתי למפקדת שלי וקיבלתי פס להמשך היום.

שוב בילינו את כל אחר הצהרים מדברים והשיחה קלחה.

אח"כ היה מתקשר בכל סוף שבוע שהיה מגיע הביתה והיינו מדברים במשך שעות. להיפגש לדייט לא רציתי. עדיין הייתי פגועה.

אחרי כמה חודשים כאלו, התרציתי בסופו של דבר, ונפגשנו ויצאנו.

ככה עברה עוד שנה, אנחנו יוצאים, עושים כל מה שבני זוג מאוהבים, אבל מעמידים פנים שאנחנו רק חברים טובים, והכל פתוח, ואנחנו לא מחוייבים.

לסיום קורס קצינים, בה"ד 1 , הגעתי עם ההורים, שלו מן הסתם.

כמה חודשים לאחר שהשתחררתי – הוא כבר היה קצין, ביקשתי לשנות את הססטוס בינינו, ביקשתי את ההכרה במחוייבות שלנו זה לזו.

הוא לא היה מוכן לתת אותה.

אז הלכתי לי ודי.

הוא ניסה עוד פעם אחת וכשראה שזה לא יצלח, עזב.

שנה אחרי כן, נפגשנו שוב, בחתונה של זוג חברים משותפים, אני הייתי עם החבר, והוא היה עם החברה. אח"כ שמעתי שהוא התחתן.

וזהו.

***

לפני כמה ימים נחתה בתיבת המייל שלי בפייסבוק הודעה ממנו, "מה שלומך?, כיף לראות אותך פה, מה עבר עלייך ב-23 השנים האחרונות?" וכו'

(קטע של נשים- 23 שנים בדיוק בפסח מאז שנפגשנו ושוחחנו לאחרונה. הוא זוכר את הזמנים, מה זה אומר?)

הוא הצטרף לקבוצה, וחיפש אחריי, תמונת הפרופיל שלי הנכחית שלי לא מגלה הרבה את הפנים, ושמי הפרטי הוחלף- ובכל זאת הוא מצא אותי...

בקיצור – לאחר חליפת מיילים קצרה- החלפנו מספרי טלפונים וקבענו להפגש אחרי החג.

סבבא.

אני מרגישה עם זה בסדר (בניגוד למפגש מחזור המתוכנן – אליו אין לי כוונות להגיע), לא כמשהו שיש לפחד או לחשוש ממנו, אין לי פרפרים בבטן, ואני לא מתרגשת מזה, למרבה ההפתעה- שלי בעיקר.

רק אחותי הזהירה, ואמרה שהיא לא הייתה עושה זאת. יש דברים שלא צריך להעיר, כך היא אמרה.

***

עדיין נאיבית.

מתוך בחירה.

זו בעיה

כשיש לך חרדת בחינות

ואין לך על מי להוציא את כל הרגשות,

במיוחד כשהתוצאה הישירה

לאותה חרדה

היא חרמנות קשה,

אבל בריאה וטובה,

שלך היא מרטיבה

ולאחרים היא מקשה.

זו בעיה כשאת עסוקה

בלכתוב עבודה,

או ללמוד לבחינה,

ואין את עורו של מי לשרוט,

ובאזנו לצעוק,

ואת צווארו ללקוק.

ואת הויברטור כבר נמאס לך לראות,

ואת רוצה לחוש גופו החם,

של גבר מיוחם,

ולגמור בעצמך

באנחה.

זו בעיה,

כשאת משתדלת,

להיו ממוקדת ולא מפוזרת,

ועוד יותר בעיה

כשלא כל גבר את רוצה,

ולא בכל אחד את חפצה,

אלא בזה שריחו נישא באפך,

שטעמו בלשונך,

וחתימת אצבעותיו על גופך.

זו בעיה,

חמה, לחה ורטובה.

בהתפרעות ציבורית ככל שתהיה פרועה יש גבולות. אני רוצה לראות אותך בלי הגבולות האלו,

את הפינות החשוכות, המלוכלכות. בדיוק את מה שקשה להתמודד איתו, נוטף, רוטט, מזיע, פרוע, שורט

כך חבר קרוב כתב....ואני המהמתי לעצמי...מעניין, לאן אני יכולה לקחת את עצמי בהתפרעות ציבורית.

נזכרתי בכמה דברים שקרו, ודווקא לא מזמן.

כמה ימים אחרי ששלחתי לאקסטראורדינר את השיר שנקרא "במקומות ציבוריים", יצאנו לאכול באיזה מקום לא רחוק ממקום מגוריו.

זה היה טאפטאס בר.

ישבנו זה מול זו, שוחחנו, קישקשנו, ותוך כדי נישנשנו לנו כל מיני צלוחיות עם קבבוני טלה, שרימפס, קלאמרי, מנצ'גו, ועוד כל מיני טעימים כאלו.

לאחר שסיימנו לאכול, עברנו לפאב הסמוך על מנת להשלים את החסר באלכוהול.

התיישבנו במין גומחה קטנה המשקיפה על רוב המקום, ועל האנשים היושבים בו.במקום לשבת מולו הוא ביקש שאשב לצידו.

הזמנו בירה וצ'ייסרים, אני כבר לא זוכרת של מה.

אני הייתי חרמנית, כמו שאני תמיד כשאני לידו ונצמדתי לגופו, למרות שהיה לי די חם.

הוא שילב ידיים בפנים חתומות, ואצבעותיו החלו ללטף את פיטמתי.

אני נשמתי עמוקות ושלחתי יד אל מכנסיו.

הזין שלו עמד שם קשוי כולו ואני אחזתי מבעד לבד מכנסיו משפשפשת מעלה ומטה.

אצבעותיו המשיכו לשחק בפטמתי, כמו מנגנות עליי, בעודו אוחז בידו השניה בכוס הבירה, ממשיך לשתות כאילו לא קורה כאן כלום.

מבעד למחשוף החולצה שלי הוא הכניס את ידו, והוציא את השד שלי מאחיזת החזיה.

כדרכם של מלצרים, המלצרית נגשה אלינו, "הכל בסדר?", היא שואלת, ואני טומנת פניי בצווארו, מלקקת אותו, נושפת באזנו, לא מסוגלת להוציא מילה קוהרנטית מהפה.

"אפשר עוד כוס בירה?" הוא שואל אותה,

ואומר באזני, "תשתי את הצ'ייסר שלך", נושף לתוכה.

אויש...

הוא יודע מה זה עושה לי...

אני מתחילה לגנוח ולהתפתל, רגלי נפשקות, מכינות עצמן לחדירה, אני נושמת עמוקות, עוצמת עיניים, והוא צובט בפטמתי הזקורה, המגורה.

"אני רטובה לגמרי", אני לוחשת באזנו.

והוא מסב עיניו אליי בלי מילה, מביט בי במבט קשה של תאווה, פטמתי ממשיכה לרקוד בין אצבעותיו, גל של רטיטות עולה בגופי ואני לא מצליחה להתגבר, אני נושכת בשפתיי, הו שיקח אותי, שיצבוט אותי, שיטמין אצבעותיו בכוח בבשרי, שישאיר חותמו על עורי, שיזרוק אותי על השולחן ככה מול כולם, שיקרע את בגדיי, שיחדור לתוכי, שיגמור בי!

אני מנסה להחניק את הצעקה, רגליי מתחת לשולחן מתפתלות, מנסות לקרב אותו אליי, אך הוא עדיין עם הפטמה, לא נותן מעצמו יותר מזה, אני יוצאת מכליי וגומרת, פעם אחת ושניה, ושלישית, בלי הפסקה.

כמה חודשים אחרי, כשנפרדנו, אמרתי לו- שאם המקום היה פחות מואר, ותחתית השולחן הייתה מוסתרת, הייתי גולשת אל הרצפה, ומשחררת אותו ממכנסיו.....

אותו חבר קרוב המשיך וכתב-

את אישה כלבבי

כל הקומפלקס. כל האניגמה.

הנשיוּת, העדינוּת, הוולגריוּת, השריטות הכל מעורבב עם רגישות נשית.

את מסוגלת לבכות - ולרתוח. לצעוק - וללחוש בעדינות.

את אחד האנשים הכי נורמליים שאני מכיר את גם פסיכית על כל הראש.

משום מה אני אוהב את זה.

זה וגם יש לך תחת יפה :)

זהו, שאין לי

תחת יפה.

חם

המזגן התקלקל בדירה שלך.

אני עירומה, שכובה על המיטה, לומדת, קוראת לקראת המבחן של מחר.

רגליי מיטלטלות באוויר.

אתה יוצא מהמקלחת, ונכנס לחדר, עדיין מתנגב.

על עורך מתנצנצות טיפות של מים.

אני עסוקה בענייניי, לא מביטה עליך.

שומעת רחשים בחדר, אך אני משתדלת שלא לאבד ריכוז, הרי כל כך קל להסיט אותי ממטרתי.

אני חשה דיגדוג קל כמו עיקצוץ על ירכיי ונעה על מנת לחדש את זרימת הדם.

הדיגדוג נע ביחד איתי.

אני משקיעה עצמי עוד יותר במחברת.

אך גופי ומוחי כבר אינם מחוברים.

מוחי באותיות המצטיירות לנגד עיניי.

גופי לעומת זאת מתמקד בקצות העצבים המדוגדגים ונעים לעבר פנים ירכיי.

רגליי נפסקות, ומגרוני עולה קול גירגור קל.

אני מנסה להתהפך, אך ידך מונחת על כתפי בעדינות ומשאירה אותי כפי שאני.

האותיות מתערפלות, אני כבר לא יכולה לקורא, מניחה פניי בחיק המחברת, ומתמכרת להרגשה.

רגליי נפשקות עוד.

המגע מתחזק ונע לעבר אותה נקודת מפגש, אותה תלולית שכרגע כבר נמצאת בשליטתך.

אתה מלטף בעדינות, חש את חומי פורץ אליך, ואתה חודר עם אבצע אחת, אחר השניה ואני מרימה ראשי ביבבה.

משחק קלות, מניח את האגודל שלך על הדגדגן שלי ומתחיל לנגן...

אויש, מי לימד אותך לנגן כל כך טוב על כלי הנגינה שלי? 

שיתוק;

חרדת בחינות;

דחיינות;

חוסר בטחון עצמי;

הפחד מכשלון;

הפחד מהצלחה;

הכשלה עצמית;

"איך היה המבחן?" שאל כשהתקשרה.

"יש יין?" שאלה במקום תשובה.

"בואי אליי" אמר לה.

הוא פתח את הדלת, והיא עמדה שם, שמוטת כתפיים, ועייפה.

הוא שלח ידו, ואסף אותה לביתו.

שיחרר אותה מהתיק, הקלסר, המעיל, המטריה, הצעיף, מסורבל החורף הזה שהיא כל כך אוהבת.

"בואי לכאן", כיוון ואתה לכיוון חדר המגורים, השכיב אותה, הניח ראשה על כרית שהכין, הניח רגליה על מסעד הספה, וחלץ אותה ממגפיה.

"עצמי עיניים", לחש לה.

פרף את צמתה, וסרק את שיערה.

היא נאנחה, עיניה עצומות.

לאחר שסרק את שיערה, פנה לעסות את פניה, לא אהב לראות את העיגולים השחורים מתחת לעיניה, חש את גופה מתרגע לאט, נשימתה נינוחה, בחדר התפשט ריח הנרות שהדליק במיוחד עבורה.

פנה אל רגליה, פשט את גרביה, הכין מגבת לחה חמה, ואחר מרח בשמן את כפות רגליה, היו לה כפות רגליים של נערה צעירה, ציפורניה משוחות בלק אדום צעקני, משום מה ובצורה לא ברורה, זה דווקא הבליט את עדינות עצמותיה.

באין מילה טיפל וליטף מעסה את אצבעותיה, לוחץ בנקודות הנכונות בכדי לשחרר את כתפיה מהלחצים שהיו עליה בשבועות האחרונים.

פשט את חולצתה, מכנסיה, עתה נותרה בבגדיה התחתונים.

התיישב לידה, ואסף כפות ידיה לחיקו, גם פה נתן לה מעצמו. מעסה את כריות ידה, מרפה את פרקי אצבעותיה, נושק לשקע בכפה, נושך לגבעה, מושך אצבעה לתוך פיו, עושה איתה אהבה נטולת סקס.

והיא שבדרך כלל יותר פעילה, נתנה לו לעשות לה את שתמיד רצה.

לרגע עזב אותה, הלך לחדר השינה, והביא את המזרן המשותף, הניח אותו על המרבד לרגלי הספה.  אסף את גופה הרפוי והנענה בשתי ידיו, והניחה על המזרן.

נשכב לידה, מלטף את פניה, שיערה, נושק לעיניה העצומות, צווארה, יודע שהיא ערה ורוצה, שמע אותה בראשו מהדהדת "תודה, זה בדיוק מה שאני צריכה".

פלג גופו העליון היה עירום, הבית היה מחומם, צללי הנרות ריצדו על הקירות, מוזיקה שלווה נשמעה ברקע. הפשיל את גופייתה הדקיקה, טמן פניו בחיקה, ריחה- ריח אישה בשלה, נערה תמימה, גירה אותו, אך הוא נגע בה בעדנה, מנסה להאריך את הרגע ככל שניתן, מנסה להעביר אליה את אשר חש.

שילבה אצבעותיה בשיערו, והוא נשא פניו אליה, חייכה אליו, חיוך שהציף אותו באור וזוהר, היא כל כך מרגשת.

כבר ידע לא יוכל להחזיק עוד הרבה זמן מעמד, ניסה לחשוב על דברים אחרים, מנהל הבנק שלו, הפקידה במשרד שעצבנה אותו, אך לא יכול להחזיק בשום מחשבה יותר משבריר שניה, ושוב חזר אליה האישה שאיתו, עורה מול עורו, היא נעה קלות, מתמתחת בצורה שהייתה ידועה לו מאוד, תנועה שהחלישה את עמידותו, והוא הפשיל את לבניה, חושף אותה לחלוטין אל מבטו, פושק את רגליה, יודע שהיא כבר מוכנה לו, לא רצה לטעום אותה הפעם, אלא לכבוש אותה לעצמו, בעדינות פשק את רגליה, משחרר עצמו תוך כדי ממכנסיו, מרכין את גופו אליה לאט לאט, נמשך אל גופה כמו קשור אליה בנימי נפשו, ומיתרי ליבו.

היא נפתחה אליו, שומע אותה קוראת בשמו מעדנות, והוא חדר אליה, השקיע עצמו בתוכה, טבע בה, אסף גופה בין שתי ידיו, נושק לעיניה, פניה, אפה, צווארה, מנסה להרחיק את הרגע, ולהאריך את ההנאה, והיא חבקה אותו בשתי רגליה, מושכת אותו לתוכה, מתאחדת עימו בגוף ובנשמה.

רגע לפני, פקח עיניו, הביט בה, מסתכלת עליו, לוחשת את שמו, בעדנה, באהבה, בערגה, בכמיהה, נשק לשפתיה, ושמע עצמו אומר לה, את שמעולם לא אמר לה אלא רק במעשים, לעולם לא בדיבורים.

והיא עצמה עיניה וביחד איתו המריאה לאותו מקום שמעולם בו לא היו.