|
קטעים בקטגוריה: ,.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
די כבר עם זה
יום רביעי, מוצאי חג שבועות תשע"א
החלונות והתריסים פתוחים, ערב אביבי מלטף אותנו.
"די כבר עם זה", מהקומה שמעלינו אני שומעת אותה צועקת (או
אומרת בקול רם), "די כבר עם זה!, מה את חושבת שאני צריכה ללכת אחרייך?! היכנסי
לחדר שלך השעה כבר שמונה". אני שומעת את הילדה פורצת בבכי מר. שוב.
היא גורמת לי לחשוב. יותר נכון להגיד היא שוב גורמת לי להרהר בנושא הורות יחידנית.
זו לא הפעם הראשונה שאני חושבת על כך ומן הסתם לא הפעם האחרונה.
"תעשי ממנו ילד ואז תלכי" אמר אבי (שכבר ידע אז שהוא גוסס) בצורה לא אופיינית כשסיפרתי
לו שאני רוצה להתגרש.
"לא ממנו" השבתי.
"אם תרצי, אני מוכן לתרום" אמרו שני חברים טובים שלי (כל
אחד לחוד כמובן).
"תעשי ילד, כדי שיהיה איתך מישהו שיעזור לך, כדי שלא תהיי לבד כשתזדקני",
אמרה גיסתי ההרה לפני מספר שבועות.
זו לא הפעם הראשונה שהשכנה צועקת על הילדה. אני שומעת את קולה המיוסר
שמגיע לקצה יכולת הסבלנות שלו. היא צעירה ממני בכשנה או שנתיים ונראית כל כך עייפה
מהמאבק המתמיד. כואב לי בכל פעם שאני שומעת את דו השיח הזה. כואב לי עליה, כואב לי
על הילדה.
"אני מבינה על מה את מדברת", אמרה לי אימי לפני שנים, כשאמרתי
לה שאין בכוונתי ללדת ילדים.
זה לא קל לגדל ילדים.
זה עוד יותר קשה לגדל אותם לבד. בין אם קיבלת את ההחלטה מראש, ובין אם הנסיבות
הובילו לכך. הקושי בחוסר יכולת לחלוק את הרגעים הטובים ואת הרגעים הקשים, את הכאבים
ואת השמחות. מאחר שאני מעולם לא וויתרתי על החלום של הולדת ילדים, מהסיבה הפשוטה שמעולם
לא חלמתי כזה חלום, מקשה עליי עוד יותר להבין קוגנטיבית את הסיבות והמניעים
שמביאים אדם יחיד או בודד להביא ילד לעולם. אני לא מבינה אבל מקבלת.
| |
ריק
זה תמיד קורה בשבוע הזה של החודש.
כל הרגשות אני מצליחה לא להרגיש במהלך החודש צפים ועולים ביתר שאת.
הדמעות ממהרות לזלוג, ואני כולי אחוזה לפותה בכאב נפשי שאינו מרפה ולו לרגע קל.
אני שונאת את העבודה שלי, קשה לי עם עצמי, ואני לא יכולה עם האנשים שסובבים אותי.
שאריות הריכוז חסר הקשב שלי הופכות לאבק ואיני מצליחה לבצע שום מטלה עד סופה בלי לפספס משהו. אפילו האוכל שאני מכינה לא יוצא טוב.
בכל פעם שזה קורה, אני יודעת שהנה הגיע השבוע הזה.
זה שיש לרגשות הללו צידוק פיזיולוגי אינו הופך את הרגשות האלו לפחות אמיתיים, הדמעות לא רטובות פחות, השעמום הקיומי לא נעלם, והשנאה העצמית אינה חסרת בסיס..
ההסבר הנעוץ בקללה התנכית, לא ממציא את כל זה מחדש, הוא רק מעלה אל פני השטח את מה שאני מצליחה להסתיר מעצמי רב הזמן. הוא מחדד את עוקצם של הפחדים והחששות, הריקנות התהומית הופכת ריקה יותר – אם אפשרי דבר אשר כזה, והתהיות העצמיות- של בשביל מה אני כאן, מה התרומה הגדולה שלי לאנושות ומה המטרה בכל הדרך הזו שאני עוברת, רק מתחזקות. ממילא אלו שאלות שאני שואלת את עצמי כל הזמן, אבל דקירתן פחות כואבות בשאר ימות החודש.
אז ריק לי ומשעמם, במיוחד כשיש פרוייקט לא מלהיב במיוחד בעבודה שאינו מעסיק לי את המחשבות, אלא רק את האצבעות, והריכוז שחלש כבימים כתיקונן בכלל נעלם לכדי עבודה מונוטונית ומרדימה.
| |
לא רוצה
האנשים כאן
כולם צבועים ואינטרסנטיים,
אני לא אוהבת אותם, והם לא אוהבים אותי.
אתה קורץ אליי ומחייך מבעד לזגוגית הקפטריה.
הכל העמדת פנים,
אחר כך אתה תלך ותרכל עלי עם אנשים אחרים,
כמו שעשית לידי על מישהו אחר.
את מחייכת אליי, ושואלת לשלום הזוגיות שלי.
אני רואה את חיוכך מגיע רק עד השיניים ותו לא.
את לא באמת מתעניינת, את אוספת מידע על אנשים.
אני לא היחידה שעוברת את התשאולים שלך.
אתה שואל לשלומי, ואם אני מרגישה יותר טוב,
חודשיים מאז שנכנסת לתפקיד ולא ערכת שיחת היכרות,
אלא רק עם מי שנאמר לך שהוא חשוב.
אחר כך אני נשאלת למה אני לא שומרת על קשר עם אנשים.
כי הם לא מספיק חשובים,
כי לא מספיק אכפת להם,
כי הם לא מספיק מתעניינים.
כולם מזוייפים, בודקים מה תג המחיר של המותג אותו אני לובשת,
חובשת, נועלת, מתאפרת.
איפה הייתי אתמול בערב, ועם מי.
האם אני נחשבת?
לאן אני הולכת.
כך הם בודקים האם אני מעניינת.
את מי באמת מעניין איך אני מרגישה,
רק אם אני באה מחר לעבודה.
אני לא רוצה,
אני לא רוצה.
| |
זו אשמתי
זו אני אשמה בהכל
זו אני אשמה בכך שלא היה לי כח למשוך עד הסוף,
כמעט בכל פעם,
זו אני אשמה בכך שאין לי כיוון עדיין
זו אני אשמה בכך שאני לא מוכנה להשקיע במשהו שאני לא אוהבת
זו אני אשמה בכך שאני לא יודעת מה אני אוהבת
זו אני אשמה בכך שאני לא אוהבת את מקום העבודה שלי
(לשון ההמעטה של השנה)
זו אני אשמה בבזבוז הזמן שלי
זו אני אשמה בכך שאני לא יודעת מה אני רוצה
זו אני אשמה בכך שבמשך שנים הפחתי מערך עצמי
זו אני אשמה, שוויתרתי במשך שנים על מה שמגיע לי
זו אני אשמה בכך שלא ידעתי מה לבחור
זו אני אשמה בכך שאני סובלת בכל מקום
זו אני אשמה בכך שאני לא מתחברת עם האנשים סביבי
זו אני אשמה בכך שאין לי איתם שפה משותפת
זו אני אשמה בכך שאני מרחפת בעולמות אחרים,
זו אני אשמה בכך שאני דוברת עברית שפה יפה
זו אני אשמה שאני קוראת ספרות אחרת (ולא ספרי בישול לדוגמא)
זו אני אשמה שכבר עשרים שנה מרוב אפשרויות לא יודעת מה לבחור ללמוד
זו אני אשמה שבגלל שלא החלטתי מה ללמוד, אני לא מוצאת את מקומי בעבודה
זו אני אשמה בכך שאני לא אוהבת את עצמי יותר,
זו אני אשמה בכך שאני לא אוהבת את עצמי, כפי שאני צריכה להיות נאהבת ע"י עצמי.
אני האשמה.
| |
לא מספיק טובה.
הכשלון צורב, כך את חשה.
את מרגישה שאת לא מספיק טובה,
את מתקפלת והולכת, מבלי להחזיר מלחמה שערה,
מוותרת ונותרת מאחור,
במקום שאת לא אוהבת,
ממשיכה לסבול
לא יודעת איך להתמודד עם הביקורת.
את לא תנסי שוב, כי את פגועה,
מפוחדת וחוששת מהתגובה הבאה,
או לעשות איזו שהיא פעולה.
לא מעזה.
לא מספיק טובה,
לעולם,
לא מספיק טובה.
לא מספיק רזה
לא מספיק שמנה
לא מספיק גבוהה,
לא מספיק נמוכה,
לא מספיק יפה,
לא מספיק כותבת,
לא מספיק מציירת
לא מספיק אוהבת,
לא מספיק שמחה,
לא מספיק צוחקת,
לא מספיק בוכה,
לא מספיק יודעת
מה אני עושה כאן, מה.
| |
שם?
חיי ניגרים מבין רגליי,
בגושים גדולים ואדומים,
פועמים
תמצית הווייתי מתרכזת
בחור השחור שנפער בשיפולי בטני
באיוּם
קנוקנות של כאב מַלְאֵה ובלתי
פוסק
להזכירני את דבר החטא
הקדוּם
אני מתקפלת לתוך עצמי,
מתכנסת בתוך קונכית הכאב
שהפכה להיות אני.
| |
ואולי זה בגלל
ואולי זה בגלל שאיש1 התקשר אתמול
באמצע הלילה, העיר אותי והמשיך לברבר;
ואלי זה בגלל שבקושי קמתי הבוקר;
ואולי זה בגלל העובדה שלבשתי
חולצה לא נוחה;
ואולי זה בגלל שלא היה לי זמן
לנשום היום;
ואולי זה בגלל שעד שלוש בצהרים לא
הכנסתי לפי מאומה;
ואולי בגלל העובדה שאכלתי כריך
באמצע הישיבה;
ואולי זה בגלל שישבה הזו התארכה
עד כמעט שש בערב;
ואולי זה בגלל שיצאתי אחרי שבע
בערב מהעבודה;
ואולי זה בגלל שרק אחרי שיצאתי עם
החלב מהסופר גיליתי שהאוטו לא מניע;
ואולי זה בגלל שהייתי צריכה
להמתין לחילוץ;
ואולי זה בגלל שכל הגוף כואב לי;
ואולי זה בגלל שאני ב- PMS
אבל,
בא לי לבכות
ואני לא יכולה.
| |
יפו
יפו
זה חיידק.
ברגע שנדבקת בו, אתה לא מצליח
להשתחרר ממנו.
כמו הרפס.
על פי רוב הוא חבוי ולעיתים הוא
מתפרץ.
ביפו יש איזורים שהם מגעילים.
ויש מקומות ביפו, שאתה כל הזמן
חוזר אליהם.
הסימטאות, הנמל, הטיילת, השוק,
החנויות.
יפו תמיד ערה. גם כשתלביב – העיר
שלא נמה, כבר מזמן ישנה.
לא סתם אמר מי ששר- "אין
כמו יפו בלילות, אין כמו יפו בעולם".
אני אוהבת לעשות קניות ביפו.
שם אני עושה את הקניות לשבת-
ירקות, פירות, חלב, חלה, גבינה בשר, גם בקבוק יין או שניים.
הבוקר, שילשלתי דלי בניסיון לדלות
עצמי מהבאר שהטבעתי את עצמי בתוכה, יצאתי לאסוף קניות לשבת.
נכנסתי לאוטו כשכולי מגורדת עד
קצות העצבים, מחפשת לדפוק את הראש בקיר, או לצעוק על העולם, עומדת ברמזור, מחככת
בחוזקה כפות ידיים בניסיון שלא לקלף את עורי מעליי, ובמקום לקחת שמאלה לכיוון
דרום, בואכה יפו, , משכתי את ההגה בחוזקה ימינה והמשכתי צפונה.
ממעטת עד כמה שאפשר באינטראקציה
בינאישית, המשכתי בדרכי מפלסת בין רכבים ומשאיות, מגהצת לאיטי את הקמטים שלי.
בערך בצומת התשבי, בלי ששמתי לב,
עלה חיוך על שפתיי, עד שהכאיב לעיניי.
למעשה כבר במחנה 80, עת אכלתי פיתה
עם עלי זעתר טריים מהערבים, רשתי את הרגיעה עולה.
אחר כך בעיר ההררית, החניתי את
הרכב על צלע ההר, והשקפתי למטה וממול אל הירוק והחום, מקשיבה לרחשי העיר ההומיה
המשתלבים בין ציוצי הציפורים שזמרו את חומה של השמש, ושרו את בואו המוקדם של
האביב.
ובפארק, הבנוי על הריסות המחצבה,
שרועה על האבנים, רחש המים הזורמים לתוך בריכת מים עם הקנה, ו-הסוּף, וחבצלות מים,
ודגי זהב, וחרדונים שמסתובבים על הסלעים ועל העצים, משקיפה אל השמים התכולים, רואה
את הבזים הישֵנים על זרמי האוויר החמים, קילפתי בלי משים את קליפות מוץ שבוע החול
שעבר עליי, וחשתי רעננה ומחודשת.
וכשהלכנו, הוא חיבק כתפי, ואמר
לי- "את יודעת – אני שמח שבאת", ועניתי- "גם אני שמחה"
"איתך אני נרגע, את מיישרת
לי את הקפלים של החיים".
ואח"כ, רגע לפני שנסעתי חזרה
בדרך היפה, בדקנו אוויר בגלגלים, ואני לפתע שמעתי את השקט והשלווה של שבת המלכה.
| |
ארבעים ושש ושלושתרבעי
ארבעים ושש ושלושת רבעי.
¾ 46
זהו היעד, זו המטרה.
עד לשם אני אמורה להגיע.
אין עוד הרבה עד לשם;
אבל אני שואלת את עצמי- לשם מה?
הלא אפשר כבר עכשיו, הלא אין בשביל מה להמשיך הלאה.
אין שום סיבה.
אפשר כבר עכשיו.
בכל פעם זה הופך להיות יותר ויותר קשה.
יותר ארוך, ויותר כואב וכבר אי אפשר יותר לשאת.
כל גופי פקעת סבוכה של קשרים ופיתולים, עיקצוצים וחיות מוזרות, וככל שאני מנסה לא מצליחה להתירם, לשחרר אותם, לוותר עליהם.
רועדת, תשושה, מאגרפת חיי, אצבעותיי, רגשותיי, נשמותיי, נשימותיי,
נושפת עצמי, ממני ואליי,
ונושאת זוועותיי.
גולשת עמוק יותר לתוך הבאר האפילה שממתינה,
בצפרניי נפשי מגרדת את קירות השחור שעוטפים אותי, מתפללת למי שיגאלני.
ואין מי,
ואין מה.
ואין בשביל מה.
| |
ארבעה חודשים, שלושה שבועות, יומיים.
באיחור אופנתי, וממש לא מובן מאליו (פיתום, כאילו ממתי, הפכתי צרכנית של סרטים, ועוד כאלו טובימ?) צפיתי בסרט ההוא.
כן, זה שכולם ממליצים המבקרים, הפסטיבלים, המראיינים ברדיו (תמיהה- ממתי אני מקשיבה לתכניות פטפטת, בסוף יום עבודה?), ההוא הרומני ההוא.
אז הלכתי.
בהתחלה לא היו זמני הקרנה, ואז מצאנו חלון זמנים פתוח, ונפלו עליו כמוצאים שלל רב.
הרב לא היה (גם לא הרבנית), ולא השלל.
מצב הרוח היה חרבנה, תודות לאלהים, לחווה, לטבע, ולחבר מרעיהם.
והסרט- הסרט היה רע.
תקראו לי בּוּרָה, תגידו עליי שאני לא מבינה, הדיוטה, ועוד שאר מיני ברכות.
אבל,
לא זוויות צילום, וגם לא תאורה.
לכאורה סרט סטודנטים, בתקציב דל, כפי שרומניה הייתה, אז לפני נפילת החומה.
והנושא?
מילא שהוא קשה לבליעה, אבל גם מטופל בצורה מחרידה.
אם לא הייתי פולניה שצריכה לנצל את הכרטיס ששולמה עליו תמורתו, עד סופו, הייתי קמה והולכת באמצע הסרט, אבל לא רציתי להשאיר את ההוא שישב ובלס דלי של תירס מוקפץ, לבד.
בקיצור- לא.
לא.
לא.
***
ולפני כן, בבר ההוא, הייתה שיחה שבינו לבינה-
הוא (חננה חקלאית)- "במשך עשרים שנה טיפחתי את הזן הזה".
היא (בפרצוף מעוך) – "זה בכלל לא טעים, ואני לא אוהבת אותו"
***
יש דברים שקרו לפני כל כך הרבה זמן, ועדיין קשה לי לדבר עליהם.
| |
דפים:
|