עת השתחררתי הרופאים המליצו לי על
ביקור חודשי בנמל-התעופה,
זה עושה לי טוב לראות איך מטוס ממריא מבעד לדמעה שקופה.
לא אני לא הולכת לפרסם את מילות
השיר.
אבל, עת פוטרתי החברים המליצו לי
על עבודה חדשה....
לא חיפשתי עבודה אחרת.
לא רציתי.
לא אהבתי את מה שעשיתי, את הענף
כולו לא אהבתי, למרות שהייתי מעולה במה שעשיתי.
השמועה שאני כבר לא במקום ההוא
נפוצה במהירות, ואנשים אחרים, מקומות עבודה אחרים פנו אליי.
מדי פעם ניגשתי למקום כזה או אחר,
לבדוק מה הם מציעים, אולי בכ"ז אתפתה, וארצה לחזור לעבוד.
אפילו רצה איזושהי שמועה שיומיים
אחרי שעזבתי, כבר התחלתי לעבוד אצל אחד המתחרים.
להד"ם.
סירבתי לכמה וכמה מקומות, ועודני
יושבת בבית ולא עובדת.
מובטלת, חותמת אבטלה, אוכלת חינם,
חיה על חשבון משלם המיסים.
זה לא קל לחיות ללא עבודה, לא בתרבות שמעריכה עפ"י מה שאת (עושה) ,
לא
בתרבות שמכניסה אנשים לתוך מסגרות מגיל ינקות.
גן, ביה"ס יסודי, תיכון, צבא
(עפ"ר), עבודה, לימודים.
פתאום קמים בבוקר, ואין בשביל מה
לרוץ, אין לְמה להתלבש, אין בשביל מה לצאת מהבית, טוב, אני גם קצת יוצאת להרצאות,
ולדברים אחרים (האמת יש להגיד- אני רוב הזמן מחוץ לבית), אבל אין סדר יום קבוע.
וחוסר סדר היום הקבוע, נותן תחושה
של תלישות, ניתוק, ריחוף, חוסר חיבור לקרקע, ואני גם ככה לא מחוברת מי יודע מה
למציאות.
...נסחפתי שוב עם המילים והרוח - מה בעצם אני מנסה להגיד?
למען האמת, אותם מעט מקומות
העבודה אותם הגעתי לבדוק, לראיונות, לפגישות וכיו"ב היו מהענף שבו עסקתי, ואותו
אני די רוצה לעזוב.
אז למה אני בכלל מגיעה לשם?
הרי אני לא מחפשת עבודה, ובטח שלא
בתחום הזה, ולא עם תחום המשכורות הללו, אני מוצאת את עצמי נאלצת להתמקח על משכורת
התחלתית נמוכה מזו שעזבתי, למרות שהמעסיקים הם אלו שפונים אליי.
אז בכל זאת למה?
אולי מהפחד שלא אמצא מקום עבודה
שארצה בו, לכשאחליט לרצות לעבוד. דבר שסביר להניח יקרה עם תום הסמסטר הקרוב
והבחינות המלוות אותו, כי צורת המגורים שלי מתחילה לעלות לי בדמים, ואם לא אמצא עבודה, ויגמרו לי דמי האבטלה לא תהינה
לי הרבה ברירות ואצטרך למכור את נפשי, אז אולי עדיף לבחור, כשאני לא לחוצה, ויכולה לנהל משא ומתן כמו שצריך....
ואולי מהצורך להוכיח לאותם שפיטרו
אותי שאולי הם שמו לי רגל, אבל הם יכולים לדחוף אותה בחזרה למקום שם השמש לא זורחת.....
בחול המועד הייתי בפגישה שניה במקום
עבודה אצל מתחרה לחברה שבה עבדתי בעבר, אולם בעוד שהחברה שבה עבדתי הייתה כמותית,
זו מגדירה עצמה בתור בוטיק.
הם רוצים אותי, אבל מבקשים ממני
לבוא לקראתם ולרדת מעט בשכר, לפחות למשך חצי שנה. המשרה היא כמעט אותה משרה, פחות
מוצצת דם, אבל הם רוצה להגדיל אותה מעט, ולהפוך אותה לניהולית משהו, עם אנשים
תחתיי.
לחזור לאותו ענף עושה לי בחילה, ואני בכלל לא רוצה להיות "מנהלת"- ראיתי עשיתי, טעמתי, בעה, לא רוצה....
אבל אני לא ממש ממוקדת במה שאני
רוצה לעשות כשאהיה גדולה, והנה אני כבר גדולה, ועדיין לא יודעת מה אני רוצה.
יודעת בערך, יש מתווה, אבל אין
הגדרה.
המתווה אומר, לא שם.
וזה אומר גם להתחיל מההתחלה, ולא
בטוח שאצליח, במיוחד אם אני לא ממש יודעת מה.
והלחצים והציפיות אומרים- תחזרי
לעבודה, תתחילי להתפרנס, תחזרי לעמוד ברשות עצמך, תחזרי לעצמאות הכלכלית שלך.
אבל אני רק חושבת על כך וחוטפת
קבס; הנפש מוכת בחילה.
אני יודעת מה "נכון"
לעשות, אני יודעת מה צריכה לעשות, אני יודעת בערך מה אני רוצה שיקרה, ואין מי
שיבטיח לי את זה, אני יודעת איפה בערך אני רוצה להיות.
אני מפחדת שאתעורר בעוד שלושה
חודשים- חצי שנה, שנה, ואגיד לעצמי- זו הייתה טעות גדולה מאין כמוה.
מה אני כן רוצה?
אני רוצה מקום עבודה, בו אוכל לתת
מקום ליכולות השכליות שלי, בו אוכל לתת דרור ליכולות הכתיבה שלי, בו אוכל להרגיש
שאני תורמת משהו חשוב, משהו חיוני, משהו שמקדם את העולם כולו, מקום שבו אוכל
להגיד- אני משפיעה! תרמתי! עשיתי! אני היא זו!
גם אם הדבר לא יהיה ידוע לאדם חוץ
מאשר לי, אני רוצה לדעת שאני חלק ממשהו.
חלק ממה שמניע את העולם קדימה.
מקום שבו אוכל לגדול איתו, להמשיך
להתפתח, משהו שלא יחסום אותי, מקום שלא אחנק בו.
אין לי שאיפות יותר מדי גדולות,
ואני לא רוצה להיות איזו עיתונאית דגולה, או פוליטיקאית ידועה, או מישהי מפורסמת,
אני רוצה לדעת שבדרכי שלי הקטנה איכשהו השפעתי.
אני רוצה לחזור בערב הביתה עם
סיפוק מהעבודה, להתיישב על הספה, ולהגיד לבנזוג- "היה לי יום נפלא!"
זהו, זה מה שאני רוצה.
עשיתי זאת, כתבתי את זה.
ולסיום:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
