צמח בר

ובמשך היום

ריחה של הבריכה עולה באפי

יש יאמרו כי אין זה ריח נעים.

אך אני שכל ילדותי,

סתיו ואביב, חורף וקיץ,

כל ילדותי, עברה בשחיה

במימי הבריכה,

ולא ידעתי הנאה גדולה מזו-

אומר לך שזה הריח הטוב ביותר,

למעט אולי,

ריחה של חנות ספרים ישנה.

בשניה, הייתי כבר חסרת נשימה;

בשלישית השתנקתי;

בשישית, נשימתי כבר הייתה סדורה;

בארבע עשר, הפולן שלעסתי לפני פחות משעה, עלה,

בשישה עשר, טעמתי את דו תחמוצת הקיבה;

בעשרים ושתיים, כבר הייתה עייפה,

בשלושים ושתיים, הייתי גאה;

בשלושים ושמונה ידעתי שעוד מעט זה הסוף ואני כמעט מפסיקה.

בארבעים יצאתי.

מהבריכה.

חזרתי לשחות, לאחר תקופה ארוכה של הפסקה.

כתמיד אני מקציבה לעצמי מספר בריכות שאני רוצה לשחות,

וכתמיד (כמו שכבר ציינתי) עושה יותר.

 ****

מחר יש לה יומולדת.

בשנה שעברה חגגנו בצימר עם עוד חברה,

היא חוגגת בסופ"ש זה  במקום אחר ועם מישהו אחר.

שיהיה לה בכיף.

ביום ראשון גמני נוסעת לצימר.

מה, לא שמעתם?

אמצע השבוע הוא הסופ"ש החדש. 

אין דומים המים הקרירים של הים בשעת בוקר מאוחרת,

למים הצוננים של הבריכה בשעת צהרים;

אין דומה השמש הנסתרת חליפות מבעד לעננים,

לתקרת הפלסטיק המקרה את הבריכה;

אין דומה להגן של הזקנות במלתחות ובמקלחות על כלותיהן וחתניהן

לדין ודברים המתנהל בין שני בני זוג מעל ראשי ילדיהם (הנראים כמורגלים);

[התישא אותי לאישה, אם אצעק עליך כך,בפומבי,

בקול צווחני של חזיר שצובטים לו את הביצים?];

אין דומה החול הנכנס לכל חור וחור, וגם כאלו שהיו סגורים,

לריח הכלור הנישא מעל פני המים;

אין דומה השחיה אל עבר האופק מאחורי שוברי הגלים,

לספירת הבריכות שהושלמו, ומדידת הזמנים;

אין דומה המאבק במים הכהים, הכבדים, המושכים אליהם,

אל המרצפות התכלכלות, הבהירות, המתחמות ומכוונות;

אין דומה אני בים שחשה כמו האיש מאטלנטיס,
או לנימפת מים צעירה שויתרה על תפארת זנבה ועל בני עמה,

בכדי לצעוד בין בני האדם על כפות רגליים כואבות,

מול ה-אני שאני בבריכה, שם אני פשוט אני,

פשוט שוחה, פשוט,

אני

יותר מכל דבר אחר.

אין דומה,

לי

אלא רק יותר

כמוני.

///

52 בריכות בחמישים דקות,

מעט יותר בריכות מהפעם הקודמת (50),

מעט יותר זמן מהפעם הקודמת (45).

שכחתי

אני מודה.

שכחתי,

שכחתי עד כמה אני אוהבת לשחות.

הפעם האחרונה ששחיתי, אני זוכרת את היום הזה, כמו היה אתמול, הייתה במאי לפני שנתיים.

חזרתי מבית החולים לאחר לילה וחצי יום קשים עם אבא. זה היה חודש וחצי בערך לפני שהוא נפטר.

הלכתי לשחות, כמו מנסה להיפטר מהריחות בית החולים השנואים שדבקו בי, בשיערי, בגופי, באפי, בבגדיי.

אני זוכרת את החבטות הקשות שחבטתי במים, איך השקעתי את כל גופי עד אובדן נשיה, במטרה למחות את הלילה שעבר, את הבוקר הנורא, את הריח המזוויע.

ובכל זאת גם לאחר שיצאתי מהבריכה, נותרו ריחות בית החולים באפי.

לא חזרתי מאז לשחות בבריכה.

אפילו את המנוי לא הקפאתי.

הייתי חולה אחרי זה,

ואבא הלך לעולמו, ואני רק המחשבה על הבריכה עשתה בי צמרמורת תקופה די ארוכה.

שנתיים עברו מאז ששחיתי בפעם האחרונה.

אני אוהבת את הריח של הבריכה.

כשהייתה ילדה, וכמעט נערה שחיתי מדי יום ביומו. אימונים, תחרויות וכאלו.

כשהתחלתי להתבגר, הגוף שלי התפתח, צמחה מסיבת היומולדת שלי וכבר לא יכולתי להרים את פלג גופי העליון לסגנון השחיה שכ"כ אהבתי.

אבל מאז נשאר ריחה של בריכת השחיה כאחד הריחות האהובים עליי.

והשחיה?

אין חושבת שעבורי אין כמו שחיה.

אני לבד עם המים, והתנועה הקצבית, מכה במים, מוציאה אוויר, מסובבת את הראש, לוקחת אוויר, מסובבת ראש, מכה במים, מוציאה אוויר, וחוזר חלילה.

והמוזיקה היחידה היא זו הבוקעת ממוחי שלי, והאדם היחידי שאיתו יש לדבר, זו אני ורק אני והמחשבות שיש לסדר, וההנאה בכך שהצלחתי לגמוא עוד בריכה בלי לגמוע ממימיה.

ואת מרגישה את הגוף שלך מתמשך והולך, ושרירייך העוטים מעטה (כבד) של שומן מתמתחים ונמשכים, ועצמותייך, אחת אחת מתפוקקות ביניהן ונאנחות אנחת רווחה, ואת ממשיכה, לעוד בריכה ועוד בריכה, והחיוך הפנימי שלך שאת חווה מתרחב והולך, ואת מפליטה אנחת הנאה בתוך המים.

היום, בהתחלה, עוד לקח לי זמן להכנס לקצב של נשימה, תנועה, נשיפה, תנועה, ורק בערך בבריכה השש-עשרה – הפכו נשימתי ותנועתי להיות סדורות, וכך יכולתי להשתחרר למחשבות, ודי הפתעתי את עצמי, לא חשבתי שאחזיק כל כך הרבה זמן ואני די מרוצה.

ובסופו של דבר הצלחתי להשלים 42 בריכות ב45 דקות, שזה בערך פי שתיים ממה שחשבתי שאצליח לעשות בפעם הראשונה.

אבל את ההנאה הגמורה, שהיה זה מין סוג של טהרה, ידעתי, רק כשיצאתי החוצה, והרגשתי כמו אדם חדש.

ובאפי עולה ריח הבריכה- הכלור המעורבב עם אלונים, ושיערי, רטוב עדיין, ומחשבתי רגועה.

שכחתי, אני מודה.

שכחתי שאני אוהבת את השחיה.

* * *

כס.... 45 ₪ עולה כניסה חד-פעמית.

 חזרתי מהבריכה עכשיו.

שחיתי.

נו כמובן, מה עושים בבריכה אם לא שוחים?

באמצע הבריכה השניה תפסה אותי שאלה- בשביל מה?

מה הטעם להתאמץ?

אני שוחה בכדי למנוע דלקת בכתף שנגרמת בתוצאה בעקמת. אבל כתוצאה מהשחיה כואבות לי הברכיים, כך או כך אני סובלת.

מה גם שהשחיה לא מהנה כמו שהייתה פעם בעבר. אני סופרת כל תנועה שאני עושה, וכל תנועה כזו נעשית במאמצים ובהשתדלות.

סופרת את הבריכות, מנסה לחשוב על דברים אחרים, על עובד הבריכה, על ההוא עם התוכעס. על אבא שלי, אמא שלי, העבודה שלי. אף אחד מהנושאים לא מכניס בי מוטיבציה.

פחות מחצי מספר הבריכות שאני עושה בדרך כלל (אם אפשר לקרוא לפעם בשבועיים במקרה הטוב, דרך כלל) ואני נשברת יוצאת החוצה. כבר לא יכולה להמשיך לשחות. אני חסומה אפילו בשחיה.

אני יודעת שאני בדיכאון בזמן האחרון, רק לפי הסימפטומים. עייפות נוראית, הסתגרות, בכי- כן, כן אני בוכה  דמעה פה דמעה שם. אתמול אפילו ראיתי את "אישה יפה", עם כוס יין ופופקורן.

אני פשוט לא מבינה בשביל מה הטעם להמשיך הלאה. זה סתם מעייף.

באוטובוס חזרה, אני שומעת בדיסקמן להקה שהתחבבה עליי בזמן האחרון, להקת רוק עם טקטים מדכאים משהו, רואה דרך החלון מישהי לבושה באופן מזעזע, ושואלת את עצמי הגם אני אהיה כך, אתבגר, אבל אהיה לבושה בנוסח שצועק תראו אותי- אני שומרת על רוח צעירה למרות גילי המתקדם.

חוזרת הביתה, מתיישבת לכתוב, עוד שעה בערך אני צריכה לצאת לעבודה. גם לזה כמובן אין לי כח.

ידיי רועדות כבר כמה ימים. רוצה להיכנס למיטה להתכסות בפוך להיעלם.

אני נכנסת למיטה. 

או שתעשי מנוי לבריכה, אמר לי האורטופד הנחמד אתמול, או שתעשי מנוי אליי.

ואני ששילמתי 50 שקלקלים, לתרופה שלא נמצאת בסל הבריאות, אבל אני מקבלת הנחה של 50% בגלל שאני במגן זהב, חוככת בדעתי.

טוב, כבר שילמתי מחירים הרבה יותר גבוהים לתרופה שלא נמצאת בסל, עבור אבא שלי.

מה יהיה, עכשיו אני צריכה גם לשמור על כושר?

חתירה

או גב...

לא חזה, לא מספיק טוב הוא אמר.

אני מעדיפה פרפר.