'אוהב' לחש לה- 'לנצח נצחים. לעולם ועד'.

והיא חייכה והשיבה- 'אוהבת. תמיד. עד המוות'.

אהבה כזו שאינה שייכת למציאות. אהבה כזו ששייכת למחזה שסופו טראגי. ששייכת לז'אנר הרומנטי ביותר שקיים.

הוא השקיף על הזוג. רומיאו ויוליה של המציאות, שכובים זה לצד זה על העשב הרך, שמתבדר ברוח הקלילה. מניחים לעורם להיצרב תחת עור השמש הרך.

הוא הביט בהם וצחק. את צחוקו המריר, האירוני להחריד של המוות. שליחו של השטן הביט וצחק.

למחזה הזה, רומיאו ויוליה, גירסאות 'מה היה קורה אילו' רבות כל-כך, הפכפכות כל-כך ושנויות במחלוקת. מרתק.

שליח המוות הרהר. מה היה קורה אילו יוליה הייתה בורחת. אילו רומיאו היה מקבל את הבשורה, מה היה קורה אילו לא היו בורחים, ומחכים לגזר הדין, לחתונה.

מה היה קורה אילו רבים כל-כך, ומה היה קורה אילו רבים כל-כך שאיש לא חשב מעולם.

מה היה קורה אילו לא המוות היה מפריד בין אהבתם של רומיאו ויוליה? הם היו בורחים. מתחתנים בסתר. חיים את חלומם, את משאלת ליבם.

מה היה קורה אילו ליוליה נמאס פתאום? מה היה קורה לו רצתה ליראות דברים אחרים מלבד העולם דרך עינייו של אהובה רומיאו? ואם הייתה רואה את החיים שפספסה, האם עדיין היתה אוהבת אותו כל כך? לעזזל עם רומיאו, מה היה קורה לו לא היו אוהבים יותר.

רומיאו ויוליה זכורים בגלל הקרבתם למען האהבה. זכורים ביחד. מתים ביחד, כשלמעשה רומיאו מת לבדו, ויוליה לבדה.

רומיאו ויוליה זכורים כל-כך בגלל שהמוות גדע את אהבתם הנצחית. ומדוע בחר שקספיר במוות? מדוע לא יכל שיקספיר ללכת בדרכו של וולט דיסני, שיעלה שנים אחריו?

מדוע לא לייצר את הסוף המושלם. שלגייה, סינדרלה, היפהפייה הנרדמת, כל אלו לא נחקקו בזיכרון הציבור? 'נחקקו', אישר לעצמו הצוחק.

ואז שליח המוות גיחך בינו לבין עצמו. מה ההבדל בין 'רומיאו ויוליה לבין 'שלגיה'? אם כי התשובה הייתה ברורה. שלגייה נחקקה בזיכרון הציבור. מה עם אהובה?

'שלגייה והנסיך'. האהבה שם קלה מידיי. ריקה מידי. הוא נלחם, היא ישנה.

איזו הקרבה הקריבה שלגייה למען אהובה הנסיך? ואיזו הקרבה היה מוכן להקריב הנסיך למען שלגייה? מסע שיכל לעלות בחייו?

האם הכיר את שלגייה? מעולם. הוא שמע עלייה. על יופייה המסחרר ועל טוב ליבה. הוא נלחם למען האגדה שמכרו לו מקריו על היפיפיה צחורת העור ועל אופייה הטוב.

הוא לא נלחם עלייה עצמה.

שייקספיר בחר בסוף הרע כי שייקספיר הכיר במציאות. אהבה עם סוף טוב- סופה רע. הסוף הוא רק סופו של הסרט, סופה של אגדה, לא של החיים ממש.

שייקספיר היה חכם מכל וולט דיסני שאיי-פעם קם בכדיי למכור את החלום ההוליוודי על אהבה מושלמת. שייקספיר ידע שאהבה סופה להיכלות. סופה ברגשות סימפטיה או הערכה, סופה ברחמים, או ברגשות חד סטריים, ולעיתים גם אלו נעלמים כלא היו. סופה של אהבה לדעוך.

שייקספיר ידע שהמוות יינצור את האהבה לנצח. הסוף היה האהבה. הסוף האמיתי, לא סוף הסיפור, אלא סוף חייהם של המסופרים.

ואיך אפשר להעלות על הדעת שזוג שמת מאוהב, אהבתו תדעך? שייקספיר נצר את הזוג לנצח. זה בזו. אוהבים. אוהבים באופן שאינו ניתן לערעור.

ליבו של שליח המוות נצבט. הוא קצת שייקספירי. שייקספיר ידוע ברצח הזוג האוהב. גם הוא יהיה.

המביט בהה בשלווה שעל פנייה של יוליה של המציאות. יוליה שהיא מעבר לאגדות. יוליה שלו.

המביט בהה בשלווה שעל פניו של הגנב. רומיאו של המציאות. גוזל האהבה.

'הינה דוגמא לאהבה שסופה לדעוך. אהבה חד סטרית' מלמל המביט.

הוא שלף את אקדחו השחור, המבריק.וליטף אותו בין עצבעותיו הארוכות של המוות. לעזזל עם רומיאו. זכור לטוב. כשהוא בעצם רק גנב.

ולעזזל עם יוליה. הרגישה והאוהבת. שזרקה אותי אל הבדידות הנצחית. לעזזל עם שניהם! הוא כיוון את אקדחו על ליבה של אהובת ליבו. הוא קיווה כל-כך שלא ייכאב לה. וקול קטן בתוכו ביקש את יסורייה. ביקש שתרגיש, ולו לשנייה אחת, מהו כאב אמיתי בלב. פיזי ומוחשי כל-כך. צורב כל-כך.

לא סתם בחר היורה ביוליה ראשונה. הוא לא רצה שתדע שהוא רצח אותה, שהוא גדע את אהבתה. פחדן.

בום. יוליה מתה.

רומיאו של המציאות הרים את ראשו במהרה ופקח את עיניו, שעד לפני שניו היו עצומות בשלווה, וכעת נשקפה בהן היסטריה טהורה.

שליח השטן חיכה. הוא רצה שייראה את גופתה של יוליה של המציאות. הוא רצה שייכאב לו, לגנב. וכאב לו. לשנייה אחת. שבה צרח.

את הכדור הבא כיוון שליח המוות אל ראש הגנב. הוא ידע, בבטחה, שליבו כבר כאב מספיק.

בום. רומיאו מת.

המוות יצא מבין העצים והחל לצעוד לכיוון הזירה.

הוא הביט בגופה השליו של יוליה, בפניה הדוממים, המפוייסים. הוא הרגיש שהיתה מאושרת.

אז פנה להביט ברומיאו, בגנב. עינייו היו פקוחות. ריקות. אך הבעתן האחרונה הייתה זעזוע. עיניו היו פעורות מכדי לתאר אותן כסתם 'פקוחות'.

שפתו התחתונה הייתה מעוותת עוד, בצורת זעקתו האחרונה.

המוות קרב אל שפתייה של יוליה ונשק אותן ברוך. דמעות הציתו את עיניו.

שייקספיר של המאה העשרים ואחת ידע שקיים את תפקידו בעולם. שייקספיר של אז רצח את רומיאו ויוליה של האגדות. שייקספיר של המאה העשרים ואחת, 'המוות',

רצח את רומיאו ויוליה של המציאות. גם הלב של המוות כאב מספיק.כדור אחרון נורה מהאקדח, היישר אל תוך ראשו.

המוות לא שוכב, כמו ידידיו רומיאו ויוליה, כחמישה מטרים מתחת לקרקע.

המוות אינו יושב בכלא או נרקב תחת אור השמש הקלוש של הזירה.

המוות מחובר למכשירים. הוא אינו שומע, אינו רואה, אינו מגיב. הוא אינו נושם.

המכשירים נושמים בשביל המוות. עד היום.

ולמוות המשותק נותר עוד זמן רב לחיות. לכוד בתוך גופו, בתוך מחשבותיו-

על יומם האחרון של רומיאו ויוליה של המציאות.
~~~~~~~

נשארתי בבית. תבי"ם?