פתח דבר.

במרכז עמדה אישה- שערה משתפל בגלים בהירים עורה החשוף, פרחים שזורים בו.

זה היה מוזר, מרתק.

הניגוד הזה בין הטוהר של האישה לבין החדר ההוא, החשוך.

שלולית הדם עודנה תחת רגלייה היחפות, הכלה הבחורה ללכת. ובכל צעד קיפץ שיערה בברק משגע.
מעורר קנאה, מעורר חושים שמעבר ליכולתן של המילים להגדירן.

צעד אחר צעד- הותירה אחרייה האישה עקבות דם כהה.

ולצידן, באותו ניגוד משגע, פרחי בר קטנים ובהירים שהחליקו במורד שיערה.
רק אז נודעתי אל החפץ המבריק שאחזה בידה. חפץ כסוף וחד, מנצנץ באור הקלוש אשר חדר אל החדר.
קול מתכתי נוקשה הפר את דממת המוות. הבטתי בטיפות הדם הניתזות היכן שנפלה הסכין.

הדמות לא רכנה להשיבה- לא שמה פעמייה לדבר, אולי. רק המשיכה בריחופה החינני, כה אוורירי עד כי ספק אם נגעה בקרקע.

רק עקבות הדם, ההולך ומתפוגג תחת רגלייה, העידו כן.

הדמות פתחה את מפתן הדלת. אור חזק הציף את החדר, אך לא הצלחתי להבחין בתכלותו- שכן האור הבהיר סינוור את עיניי, אשר הורגלו לחושך העדין.

'שלום, אירייל' לחשה הדמות וסגרה את הדלת מאחורייה בקול טריקה עמום.

שם, בחושך הכמעט מוחלט, נותרתי לבדי- מוקפת שלולית דם, ואלפי פרחי-בר זעירים.

סוף פאקינג סוף השראה, מטורפת.

אוי, אני מתה על זה.