לפעמים, כשהלחץ היה הופך כבד מנשוא, הייתי אורז את עצמי עם קצת בגדים, משאיר להילה פתק קטן על השולחן והודעה לבוס במשיבון, ונוסע למדבר, אל המאהל של מוסא. הילה הייתה מבינה, היא ידעה שכזה אני, צריך את המרחב ואת השקט שלי מפעם לפעם, ולא הייתה שואלת שאלות, יודעת שאחרי הכל, אני תמיד חוזר אליה, מאובק, קצת עייף, אבל מלא בשקט הנפשי שלי, עד לפעם הבאה. הבוס היה פחות מבין, אבל פשוט לא הייתה לו ברירה, בהתחשב בעובדה שהחזקתי את המשרד, זו צפרדע שהוא נאלץ לבלוע.

הוא טיפוס לא מוגדר, מוסא, לא ברור אם הוא בדואי או יהודי, או אם בכלל טרח להגדיר את עצמו אי-פעם, אבל תמיד היה מארח את מי שבא, מזרון ושמיכה באוהל, גבינה וחלב מהצאן, פיתות טריות וירקות שהיה מביא בכל בוקר מהשוק בטנדר החבוט. מי שהתארח אצלו, תמיד דאג להשאיר משהו, לכסות את ההוצאות. פניו הן פנים של מי שגר כל חייו במדבר, צרובות, מקומטות, עיניו תמיד חצי עצומות, וסיגריית חשיש תמיד בפיו, כדי לשכוח. גם בפעם האחרונה שהגעתי אליו, הוא ישב במקום הרגיל, במרכז האוהל, עשן סמיך מתערסל מפיו אל תקרת האוהל, ורק חיוך קטן רימז שהכיר אותי, ובחווה קטנה כיוון אותי אל אחד האוהלים שהיה ריק, להניח את חפצי, להרגע, לתת לשקט של המדבר לחלחל לתוכי.

מעט לפני הזריחה הייתי קם, מצטמרר מהצינה של הלילה, רוחץ פנים במים הקרים עד ששיני נקשו ודעתי הצטללה, ואז הייתי הולך אל האוהל המרכזי, מוסא כבר היה שם, כאילו לא ישן מעולם, עם קומקום רותח של תה עם נענע שאותו מזג לי לספל קטן. עד שסיימתי את התה המתוק, הייתה אישתו מניחה לפניי כמה פיתות, לבּנה ומעט ירקות טריים שאותם הייתי שם בתיק, ממלא שני בקבוקי מים מהג'ריקן ושם גם אותם בתיק, ויורד אל הוואדי, כשהקרניים הראשונות, הכתומות של השמש רק מציצות מעבר לגבעות הצחיחות שבאופק.

את הדרך כבר הכרתי בעל-פה, עוקף את המצוק ויורד בשביל העיזים אל תחתיתו, אל קרקעית הוואדי, ואז פונה שמאלה במורד, עובר את הסלע הענק ונכנס אל תוך הנקיק הצר, בין קירות אבן הגיר הקרירים עדיין, המטילים כאן צל תמידי, ובפתחו של הנקיק חיכה לי, כתמיד, עץ השיטה הגדול. הייתי מניח את התיק, מתיישב ברגליים משוכלות, עוצם את עיני ונותן לשקט של המדבר לטפטף לתוך ראשי, לתת לטיפות הדקות של השקט לנקות את טרדות היומיום מראשי ולהותיר אותו צלול, אבל באותה פעם אחרונה, גם המדבר לא ידע לתת לי את השקט המיוחל. זכרונות ומחשבות שניסיתי לשחרר מתוכי, נתקעו במסדרונות דעתי וסירבו להשתחרר. הויכוח האחרון עם הילה, הפרוייקט בעבודה שננטש כשהוא רחוק מלהיות גמור, מצבי הכלכלי המעורער, הכל התערבב בראשי, צף וחוזר, מונע ממני לצלול אל תוך השקט. שעות ישבתי, בלי לנוע, כשעיניי עצומות, אך ללא הועיל. פקחתי את עיניי כשהצללים החלו להתארך וחזרתי למאהל. הספקתי עוד להתרחץ במים קרירים מאחד הג'ריקנים בשעה שרסיסי האור האחרונים גוועו במערב וישבתי לאכול ארוחת ערב באוהל המרכזי. כך עברו להם שלושה ימים, המחשבות לא חדלו להסתחרר בתוך ראשי, והשקט לא הגיע.

פקחתי את עיניי, אבל במקום לגלות צללים מתארכים, גיליתי חשכה מתעבה, שקעתי עמוק כל-כך לתוך המחשבות, שאפילו להעלמו של היום לא שמתי לב. מהר ארזתי את שאריות האוכל, והתחלתי לחזור לכיוון המאהל, שמח על שלקחתי איתי פנס. האור הקלוש של הפנס האיר לי את הדרך, והסתיר מעיניי את כל מה שסביבה, אבל את דרדור האבנים הקל והצעקה הקטנה שאחריו, לא יכולתי שלא לשמוע. הסתובבתי וכיוונתי את הפנס, נערה צעירה הייתה שרועה על השביל, אולי עשרים מטרים מאחורי, ניגשתי אליה, מופתע, ועיניה מיצמצו לאור הפנס. "תפסיק, אתה מסנוור אותי..." היא אמרה לי בשקט בזמן שקמה, מנערת את האבק מבגדיה. "מי את? מאיפה באת?" שאלתי אותה, "זה לא עניינך" ענתה היא, "אני גרה אצל מוסא עכשיו, כמוך, וכמו שאני לא שואלת אותך מי אתה ומה אתה עושה כאן, אני אודה לך אם תיתן לי לשמור על פרטיותי". הייתי טרוד מכדי לחקור אותה יותר מכך, ובין כה, לא הייתי מקבל את התשובות, ולכן הסתפקתי בכך שאלווה אותה למאהל.

ניסיתי לבחון את פניה בארוחת הערב, כפי שהבחנתי בפגישתנו הראשונה, צעירה הייתה, בת 17 או 18, עורה כהה ושערה שחור, אבל עיניה כחולות, נבדלות מפניה כשם שהירח נבדל משמי הלילה. היא ישבה בפתח האוהל, רחוקה ממעט האנשים שישבו במרכזו, מתחממים מסביב למדורה הקטנה שעליה עמד קומקום התה, וסירבה בנימוס להזמנות המהוססות שתצטרף. "זו כבר פעם שלישית שהיא כאן" אמר לי מוסא, "בורחת מהבית, נשארת פה שבוע, אולי שבועיים, ואז אמא שלה באה להחזיר אותה", יותר מכך לא היה מוכן להוסיף.

במשך שבוע המשכתי ללכת אל עץ השיטה הגדול, והיא הייתה עוקבת אחרי. לא תמיד הייתי רואה אותה, לפעמים הייתה מצליחה לחמוק ממבטי, לפעמים רק קול דירדור אבנים היה מסגיר אותה, ומדי פעם הייתי רואה צללית חטופה מתחמקת ממבטי, נעלמת אל מאחורי אחד הסלעים, ממתינה שאסתובב. השקט עדיין לא בא אליי, אם קודם היו אלו המחשבות שהרחיקו אותו, עכשיו הייתה זו גם הנערה המוזרה שהרחיקה אותו, למרות שנראה שעשתה מאמצים גדולים כדי להסתיר את נוכחותה, לא היה זה עניין פשוט בשקט של המדבר, וקולות חוסר המנוחה שלה עלו באזניי מפעם לפעם בשעה שישבתי מתחת לעץ וטרדו את שלוותי.

בלילה העשירי ידעתי שלמחרת אאלץ לעזוב, שהיום הבא יהיה יומי האחרון להפעם מתחת לעץ השיטה הגדול, שגם לסבלנות של הילה יש גבול, ושגם הנחיצות שלי בעבודה לא תרתיע את הבוס מלפטר אותי אם הפרוייקט יתעכב עוד, וההכרה שהפעם לא מילאתי את מאגרי השקט שלי החלה להתממש בתוך מוחי. פשטתי את בגדי ונכנסתי אל מתחת לשמיכה העבה, לישון. התעוררתי פתאום, הכל היה חשוך סביבי, אך הרגשתי גוף נצמד אליי. "תחבק אותי" היא לחשה אליי, "אני לא רוצה להיות לבד". היא נכנסה אל מתחת לשמיכה שלי, ולהפתעתי חשתי שהיא עירומה, גופה החם נצמד אליי ומבלי לחשוב, חיבקתי אותה. "את לא צריכה להיות כאן" לחשתי לה, "אני נשוי...". הרגשתי את עיניה ננעצות בי בחושך, את גופה רועד בין ידיי, אולי מבכי. חיבקתי אותה שוב, לחצתי את גופה אליי, אבל היא נרתעה, חילצה את עצמה מבין ידיי, נעלמת אל תוך הלילה, ואני חזרתי לישון.

כשפקחתי את עיניי בבוקר, הפכה השינה את דמותה לזכרון מעורפל, ספק חלום ספק הזיה ספק מציאות. שטפתי את פניי כבכל בוקר, שתיתי את התה החם והמתוק, ויצאתי בפעם שעתידה להיות האחרונה על עץ השיטה הגדול. בתחתית המצוק מצאתי אותה מוטלת, קרה, עיניה הכחולות פקוחות, קפואות. מידה המאוגרפת הציצה חתיכת נייר מקומטת, שלפתי אותה. "כשתמצא את המכתב הזה, כבר לא אהיה כאן. אני רוצה שתבין שלא אותך חיפשתי, אלא את השקט שלך, השקט שקרן ממך בכל אותם ימים שצפיתי בך, מרחוק, מתחת לעץ הגדול. חשבתי שאולי אתה תוכל לעזור לי להשיג את אותו השקט, אבל עכשיו הבנתי שאני לא צריכה אותך, שאת השקט שלי אני יכולה להשיג לבד, ועכשיו אני שקטה. שקטנה לתמיד. אל תאשים את עצמך ואל תהיה עצוב בגללי, אני מאושרת עכשיו". שמתי את הפתק בכיס, ועליתי בחזרה אל המאהל.