החודש האחרון הזה, בלי שום ספק, היה בלבול מערכות אחד גדול. אני מתעורר מוקדם בבוקר ביום רביעי כלשהו ואין לי מושג אם צריך ללכת היו לעבודה או לא, באיזו שעה, האם בכלל יום רביעי היום ולמה לא הלכתי לישון מוקדם יותר. קצת יותר מאוחר בבוקר יום רביעי, בניגוד מוחלט לסדר הרגיל ובאופן קוהרנטי לגמרי עם הגיון החגים מגיעים צהריי יום שני שגם בם אני מתעורר בשעה כזו או אחרת מבלי לדעת האם אני צריך לעבוד היום, באיזו שעה והאם בכלל צריך לעבוד היום. בסוף, כשאני מואיל בטובי לגרד את עצמי החוצה מתחת לפוך אני מגלה לרוב ששבת היום, שאני צריך לעבוד, שאני צריך להיות שם בעוד רבע שעה ושלא ישנתי מספיק בלילה כי ביליתי חצי ממנו בהתלבטות הרת הגורל האם לישון עם מזגן ופוך או בלי מזגן ולזרוק את הפוך הצידה כשבסוף אני נרדם מבלי להחליט שום דבר פרט לכך שלדחוף את הראש בין שתי כריות זה רעיון טוב כרגע ושגם ככה אין לי כוח לעשות את השינויים הנדרשים, יהיו אשר יהיו.

בין לבין הכרו-NO-לוגיה הזו אפילו לא אזרתי את הכוחות להתקשר לאבא שלי לשאול מה שלומו, מה ששוב מוכיח שאני אכן, הבן של אבא שלי שעבורו להתקשר פעם בחודש זה מינון הולם בהחלט, בהנחה שהוא במצברוח טוב או שעונת ההרשמה לאוניברסיטאות שוב התחילה והוא מעוניין לדעת למה שוב לא נרשמתי ומי יפרנס אותו כשהוא יהיה זקן. אני יודע שאולי אני מעט מחמיר איתו, אבל קשה לי לראות אנשים בוגרים שלא טורחים לקחת אחריות על החיים שלהם ולדאוג לעצמם באופן המינימלי ביותר, לא כל שכן מישהו שאמור, לכאורה, להיות אחד האנשים הקרובים אלי ביותר ובפועל יודע עלי הרבה פחות ממה שכל קורא שעוקב אחרי הבלוג יותר מכמה חודשים יודע.

ובחזרה למוד הדחקת מחשבות רעות לפינות האפלות של הנפש לטובתו של האושר הקטן שלי, היום, כבכל אוקטובר, שוב תפס אותי הגשם באמצע הדרך, רחוק מכל מחסה ואילץ אותי להגיע הביתה רטוב קלות, מעורפל זגוגיות משקפיים ועם זאת מרוצה למדי מהתנהלותו של הסתיו עד כה. עם קצת מזל, תוך שבועיים-שלושה אני באמת אצטרך את הפוך ואפילו לא אדליק מזגן.