אם יש משהו שאני באמת לא אוהב להתעסק בו, זה פוליטיקה ופוליטיקאים. אם להיות כנה, ישנם מעט מאוד פוליטקאים שאם אראה אותם בטלוויזיה אני לא אעביר ערוץ באופן אוטומטי, אבל אחרי הימים האחרונים, יש משהו שאני חייב להוריד מהלב. יאסר עראפת רחוק מאוד מלהיות אחד האנשים החביבים עליי, הוא בנאדם עם מטרות שנויות במחלוקת (במקרה הטוב) שמשתמש בדרכים מפוקפקות (שוב, במקרה הטוב) כדי להשיג אותן, אבל לאף אדם, לא משנה עד כמה נוראים היו מעשיו בזמן שהיה חי, לא מגיע שירקדו על דמו. ועכשיו, חלק מאותם אנשים שמזדעזעים עד עמקי נשמתם כשהם רואים פרצי שימחה ברחובות עזה אחרי פיגוע, חלק מאותם אנשים שנחרדו לראות הבעות שמחה אחרי רצח רבין, הם אלו שרוקדים וחוגגים עכשיו על דמו של אדם אחר.

אני לא אומר שהעולם לא יהיה מקום טוב יותר בלי יאסר עראפת, בהחלט ייתכן מאוד שהוא יהיה מקום טוב יותר, אני גם לא אומר שעראפת ראוי שיקראו על שמו בתי-ספר או בתי-חולים, ההיפך הוא הנכון. מדובר באדם שאני באופן אישי הייתי מגדיר כטרוריסט ופושע מלחמה שפוגע בעם שאותו הוא מייצג כדי להשיג מטרות פוליטיות (שהן, כמו שאמרתי קודם, שנויות במחלוקת, במקרה הטוב), אבל כל זה לא מצדיק את התפרצויות השמחה שנראו בכל מיני מקומות. אם קורא כאן מישהו שהיה חלק מאותן התפרצויות שמחה, שיחשוב האם הוא באמת היה רוצה להידמות לאותם אלו שחוגגים ברחובות אחרי פיגועים, אני בכל אופן, לא הייתי רוצה.

זה הפוסט הראשון בבלוג ששמתעסק בפוליטיקה, אני רק מקווה שהוא יהיה האחרון, פוליטיקה, בהיעדר הגדרה קצרה וקולעת יותר, זה איכס.