האמת היא שזה כבר נהפך למעיין ריטואל, טקס של יום חמישי בערב. מתישהו בין 8 ל-9 החבר'ה מתחילים להתאסף אצלי, אחד מתיישב על הספה, אחת נמרחת על הפוף, מישהו מתרווח בכורסה, יושבים ורואים את מכבי מכה בגויים, או, כמו שהגדיר את זה אחד החברים שלי, בודקים למי יש כושים שקופצים יותר גבוה, מעט גזעני אמנם, אבל בהחלט משעשע. פותחים עם כוסות של תה עם נענע וקצת פיצוחים, ולאט-לאט הבירות והבריזרים נשלפים להם מהמקרר, הג'ויינטים מתגלגלים וממלאים את החדר בעשן וההכרה שוקעת לה לתוך ענן רך וסמיך של נוחיות שמופרת מדי פעם באיזה זינוק מהכיסא מלווה בצעקות: "אני לא מאמין שהוא עשה את זה!" ובעיקר כל מיני "וואו"ים למיניהם (עוד מהלך של פארקר, אלא מה?).

אני אוהב את הערבי חמישי האלו, במיוחד בעונות כאלו שהמשחקים נגמרים לבסוף בניצחון "שלנו", ושאפשר בסוף הערב לפנות באיטיות את הבקבוקים הריקים והקעריות המלאות למחצה אל המטבח, ואחר-כך לשקוע לתוך המיטה, להכניס את הראש עמוק-עמוק לפוך, כי כבר באמת מתחיל להיות קריר, ולפתוח את סוף-השבוע עם חיוך על הפנים. ואז, עם שינה ארוכה וטובה של יום שישי בבוקר, למתוח את הזמן מתחת לפוך, להתהפך מדי פעם מצד לצד, לתפוס עוד כמה דקות של נימנום קטן ולצאת רק כשבאמת רוצים, להרגיש תחושה קטנה של חופש, ולחייך.

אם לא הייתי עושה את כל הדברים האלו לבד, זה באמת היה יכול להיות מושלם.