בשתיים בלילה, הטלפון צילצל, היא הייתה על הקו. "אני צריכה אותך עכשיו, אני רוצה שתבוא" וניתקה. הרגשתי את הקור בעצמות, אני אפילו לא יודע איך הצלחתי לישון ככה, עם השמיכה הקרועה והישנה הזאת, בקור של סוף דצמבר בדירה מעופשת עם חימום שלא עובד, אבל האלכוהול כנראה שעשה את שלו. עטפתי את עצמי בשמיכה ויצאתי אל המרפסת הקטנה, נותן לקור הלילי להרעיד אותי, להכנס אל העצמות, להוציא ממני את העייפות, את הטישטוש. חצי ירח חולה התכסה בקרעי עננים, קרעי עננים של אחרי סערה, סערה שהשאירה אחריה רק כפור, כפור שמעיר ומטלטל אותי אל מחוץ לשינה. חזרתי פנימה.

פתחתי את הברז של המים החמים בכיור ונתתי לו להשתעל ולהקיא פרצים של מים חומים לפני שהתחיל לטפטף זרם חלש של מים קרים, פתחתי גם את הברז השני והמים הפכו כמעט קפואים, שטפתי את הפנים כשהקור גורם לי לאבד את הנשימה כמעט, צורב את פני כמעט עד אלחוש ומעלים את קורי השינה האחרונים. חזרתי לתוך החדר וחיפשתי משהו ללבוש, בסוף התפשרתי על הג'ינס המטונפים ושמתי עליי את מעיל העור החום והישן שלי, עם החור בכיס שתמיד היו נעלמים לתוכו המטבעות, שם הייתי מוצא אותם, מספיקים בדיוק לכוס קפה דלוחה של לילה באיזו תחנת דלק בין כאן לבין שם, כשהייתי חוזר מאצלה אחרי עוד אחד מאותם הלילות שבהם הייתה יונקת ממני את החיים בתאווה שאין לה שובע ושולחת אותי הביתה מרוקן, אדיש, חסר תחושה, כמו נרקומן שקיבל את הסם שלו ומחכה כבר לקריז שיעיר אותו.

נכנסתי לאוטו וניסיתי להפעיל את החימום, אבל האוויר המאובק והמצחין שנפלט מפתחי המזגן שכנע אותי להעדיף את הקור, האוטו הניע בניסיון השלישי, שני ניסיונות מוקדם מהרגיל והספיק לעבור שלושה רמזורים לפני שכבה בקול נפץ שוודאי החריד כמה ישנים בבתים הסמוכים. יצאתי החוצה ונעלתי את הדלת, מתלבט אם לחזור ולטפל בו מחר או שמא לוותר על הגרוטאה המחלידה הזו ופשוט לתת לפקחי העיריה לקחת אותו אל החניון שלהם שבו יבלה את ימיו האחרונים. עכשיו אני כאן, ברחוב, רק עוד 10 דקות הליכה עד אליה ואני מתחיל לאבד את סבלנותי, זקוק לה, למגע החם שלה, לשפתיים שלה שלפעמים נדמה שעוטפות את כולי, לציפורניים שלה ששורטות את גבי לעיניים שלה שמקפיאות אותי במבט ואז מפשירות מיד בצחוק של ילדה, צחוק שאין בו ולו במעט כדי לרמז על חיית הטרף שבה.

הקור של הלילה מזרז אותי, מאיץ בי להגביר את צעדי, חצי הירח שוב מציץ מולי בין קרעי העננים, אני כאילו רודף אחריו והוא חומק ממני אל מאחורי הענן רק כדי להציץ מצידו השני, לועג למרדף חסר הסיכוי שלי. עובר על פני חלונות חשוכים, מדי פעם כלב נובח באחת החצרות, מנסה לגרש את סיוטי הלילה של הישנים, והמדרכה שמטשטשת מתחת לרגליי שעוברות להליכה מהירה, כמעט ריצה, ככל שאני מתקרב אליה. "זה אני" אני לוחש לה באינטרקום והיא פותחת לי את הדלת מבלי להשמיע קול, אני עולה במדרגות שתיים-שתיים, חולף על פני דלתות סגורות, עולה מקומה לקומה ונשמתי מתקצרת עד שאני מגיע אל הסף ומותש נופל מולה על ברכי. אור צהוב בוקע מהרווח שבין הרצפה לדלת ואני מנסה להשיב את נשמתי, משעין את המצח אל העץ הצבוע וידי על ידית המתכת הקרה, הדלת נפתחת והיא עומדת מעליי, עירומה וצוחקת את צחוק הילדה שלה. "הגעת".