אסף אמדורסקי-אהבה חדשה

איזה שיעמום

בשביל מה בכלל אתה קם בבוקר

כאילו שיש לך סיבה

אתה צריך אהבה חדשה

כזאת שתעיר אותך ותרצה ממך עוד

נסעת לפה ולשם

בשביל מה לטרוח בכלל

הרי בסוף תתקע עוד פעם

אתה צריך אהבה חדשה

הלכת לבית חולים

בשביל מה, אתה הרי לא ממש חולה

אולי כבר כדאי לגמור עם זה

לשים איזה משהו על הראש

בשביל לא לראות

איזה בד שחור

או אולי פשוט לקשור

שקית פלסטיק

 פשוט לקשור שקית על הראש.

אתה צריך אהבה חדשה

סתם כי כבר המון זמן לא שמתי כאן שיר, סתם כי זה מתאים להלך הרוח הנוכחי שלי, סתם כי אני באמת צריך אהבה חדשה. אתם יודעים מה? זה בכלל לא סתם. אני מרגיש די תקוע לאחרונה, אין לי כח לצאת מהבית, אין לי כח לחפש, כאילו אין טעם לכל זה, כאילו כל מה שאני עושה זה פול גז בניוטרל, כאילו לכל בדברים האלו אין תכלית ואין מטרה, פשוט ריקנות אחת גדולה. כל המנטרות המוכרות, כל הקלישאות, כל העצות, כל דברי העידוד, הכל עובר לידי ולא ממש נוגע, מעלה חיוך שלא ממש בא מבפנים אלא מצטייר על השפתיים מבלי להכנס לנשמה, ונמחק אחרי דקה או שתיים. יותר מזה, תחושת הריקנות הזו, חוסר המוטיביצה הזה, גורמים לי להרגיש כאילו אני לא באמת ראוי לאושר, כאילו לא עשיתי מספיק על מנת להיות ראוי לו, כאילו אני צריך להוכיח את עצמי כדי לזכות בהקצבת האושר החודשית שלי, וגם אם ברמת ההגיון אני יודע שזה לא נכון, הרגש וההגיון עובדים בשתי רמות נפרדות לחלוטין.

הייתי רוצה להוציא מהפוסט הזה איזושהי תובנה, איזושהי התקדמות, איזשהו משהו שיתן לי הרגשה שהולך להיות יותר טוב, גם אם הרגשה לא מבוססת, אבל אין כאן שום דבר כזה, רק פריקה של מטענים שלא משחררת כלום אלא רק מסדרת ערימה מבולבלת של מחשבות לתוך מילים ומשפטים, הופכת אותן מעצב סתמי למשנה סדורה ומאורגנת, ואין בזה שום נחמה, כמו לעשות סדר בחדר במטרה לפנות את כל הזבל ולגלות בסופו של דבר שהזבל עדיין כאן, רק שעכשיו הוא מסודר בערימות יפות, אבל עדיין מסריח. נותר רק לקוות שיום אחד, בלי הודעה מוקדמת, האושר ידפוק על הדלת מתנשף ומזיע, ויגיד: "מצטער על האיחור, היו פקקים באיילון, אבל עכשיו אני כאן לסדר את הכל".

מישהו מוכן להסביר לי איך הגיעה חתיכת קורנפלקס לתוך השלט של הטלוויזיה שלי?