כשאני מתחיל לרוץ, הכל מתעורר. קצב הנשימה מתגבר לאט-לאט, הראש שמתנקה ממחשבות, הדם זורם יותר מהר ונהיה יותר ויותר חם. הזיעה מתחילה לנטוף, התחושות שמגיעות מהשרירים, קצת כואב, אבל נעים, החיכוך של הנעליים בכפות הרגליים, השלפוחיות שנוצרות לאיטן ושבגללן הסרת הגרביים תכאב לי אחר-כך, הקצב הקבוע של כפות הרגליים שמכות בכורכר שמתחת לרגליי.

לנשום, לנשוף.

הדקות האלו שאחרי, הנשימה שלאט-לאט נרגעת, המחשבות שמתגנבות להן בחזרה אל הראש, זרימת הדם שמואטת וקרירות הערב שמתחילה לחדור לאיברים, השרירים שמתרפים לאט, כואבים מעט, שולחים פולסים שנמהלים ונשטפים בזרם האדרנלין, המים שמחליקים לגרון בקלילות, מרווים את הצימאון, השלפוחיות שמתחילות להתקרר, הכל נרגע.

אין כמו ריצת ערב אחרי משחק כדורסל כדי לשפר את ההרגשה, להכניס קצת אופטימיות. אחר-כך, ההליכה הביתה בשבילים הריקים והחשוכים כבר מרפה את השרירים, מאדה את הזיעה, מסדרת קצת את המחשבות והנשימה, ואז למקלחת, לשטוף את היום בזרם רותח של מים, בקצף של סבון, לתת למיים לשחרר את כל המועקה, כל הכאבים, כל המחשבות, להחליק החוצה ומהר, לפני שיהיה קר, להתחפר אל תוך הפוך ולישון.

לילה טוב.