חלק א'

חלק ב'

פותח עין אחת. קרן אור שבוקעת מתריס רופף בחלון מאירה קצת את החדר. אני לא בטוח למה, אבל זה מרתיח אותי. מנסה להתהפך עוד כמה דקות במיטה, לדחוף את הראש מתחת לכרית, לפוך, למזרן, למשהו, אבל ללא הועיל, עכשיו כבר אי-אפשר לחזור לישון. השעון מראה 11, אני מתרגז על זה שקמתי מוקדם מדי ומקלל, שנייה אח"כ אני מתעצבן על זה שקמתי מאוחר מדי ומקלל שוב, בשביל האיזון. מקרטע לשירותים תוך מילמולי קללות וחצאי הברות סתומות להשתין ולצחצח שיניים, יש משהו בשירותים הבוקר שפשוט מרגיז אותי, אני משתין ומצחצח שיניים כמה שיותר מהר ויוצא החוצה. הכיור שמלא בכלים מאתמול כאילו עושה לי דווקא, אני שוקל לנפץ את כל תכולתו אבל מחליט שהבן-זונה לא ראוי לתשומת לב שכזו מצידי, אני מעדיף שיירקב.

פותח את המחשב, האינטרנט, כרגיל, לא זז. אני מחזיק את עצמי במאמץ עליון שלא לנפץ את המודם, לנגוח במסך או לשבור את המקלדת ומסתפק בלדפוק את העכבר פעם אחר פעם בשולחן לאות מחאה, כנראה שכל העולם כולו קשר נגדי קשר הבוקר כדי להרוס לי את הסופ"ש. נזכר שאני צריך לקום מחר ב-9 לפנות בוקר כדי להגיע לעבודה. שיט. לקורנפלקס יש טעם של קלקר, הלימונדה מאתמול עושה לי גושי ליחה בגרון, האור הצהוב של המנורה מציק לי בעיניים, הרעש של המפזר חום מעיק ואפילו המגע של הרצפה בכפות הרגליים מפריע לי להתרכז. אני קורע איזו חתיכת נייר באופן סמלי כדי להרגע, אבל היא לא נקרעת בדיוק בזווית שרציתי, אני מעיף אותה על הרצפה.

חרא של בוקר. אני חוזר למיטה.