נשענתי אחורה בכורסת המנהלים, כבר 8 בערב? איך זה יכול להיות? החושך בחוץ הבהיר לי שאין מקום לטעות, אני תוהה כמה זמן זה עוד ימשיך ככה. אספתי את הניירות מהשולחן והכנסתי אותם בזהירות לתיק. שוב אני לוקח את העבודה הביתה, הרבה יותר קל לקבור את עצמך בעבודה כשאין בבית מי שמתלונן. כיביתי את האור, מעיף מבט אחרון על כורסת העור, על שולחן העץ המפואר, העציץ המתייבש בפינה והאור הכתום שמסתנן דרך החרכים, נעלתי אחרי את הדלת. המסדרונות הריקים, עם השטיחים האפורים, המשרדיים, ואורות הניאון הקרים לחצו ממני החוצה את תחושת הבדידות שניסיתי להדחיק, תהיתי לעצמי אם היא בבית. נכנסתי למעלית והוצאתי את הטלפון מהכיס, תפוס. המזדה הכחולה כהה שלי חיכתה לי בחנייה, מהבהבת בשמחה באורות בתגובה ללחיצה על השלט, מחבקת אותי במושב המרווח שלה, דחפתי את הטלפון לדיבורית וחייגתי שוב.

"מיכלי? מה שלומך חמודה? אמא בבית?". "אמא! טלפון!!!" שמעתי את הקול הילדותי מצייץ ברמקול של הדיבורית, אחרי כמה שניות, היא הרימה. "אני יכול לקפוץ אלייך?", ידעתי שהיא לא אוהבת שאני בא בשישי בערב, אבל כרגע גם לא היה לי אכפת, לא רציתי לחזור אל הריק הדחוס של הדירה שלי שנדמה שתמיד הצחינה מבדידות. "אתה יודע שאני שונאת את זה, במיוחד בימי שישי..." היא עצרה לרגע. "טוב, לא משנה, תבוא. אבל אין לי יותר מדי זמן אז בלי משחקים...". ניתקתי. אני הולך אליה תמיד, כשהבדידות מרימה את ראשה מתחת להררי הניירת שתחתם אני קובר אותה, והיא מקבלת אותי כמו שאני, בלי שאלות, בלי ביקורת, כמעט כאילו לא אכפת לה. אבל אני יודע שזה לא כך, אני יודע שעמוק מתחת, אני חשוב לה, היא צריכה אותי, וזה עושה לי טוב. ג'וני מיטשל מתחילה לטפטף אליי בזרזיפים רכים מהרמקולים שבדלתות, אני מרפה מעט מדוושת הגז, אין לאן למהר, הכל נהיה קצת יותר רגוע.

כשאדווה עזבה את הבית, אטמתי את עצמי לעולם, מאז אני כך, ורק היא יכולה להוציא אותי מזה, וגם אז ללא להרבה זמן. אדווה טענה שתמיד הייתי ככה, אטום, לא נגיש, ואולי היא צודקת, אני רק לא מבין למה לקח למטומטמת הזאת 4 שנים להבין את זה. ואולי זה בעצם אני המטומטם. יכולתי להרגיש אותה מתרחקת עוד הרבה לפני שהיא טרקה את הדלת עלינו, אבל בחרתי לשקוע בעבודה. היא לקחה איתה רק קצת חפצים אישיים, את הבדידות היא השאירה לי. בפעם הראשונה שראיתי את מיכלי הקטנה, חשבתי לרגע שהיא יכלה להיות שלי ושל אדווה, היא הזכירה לי אותה, עם העיניים החומות הגדולות, החיוך הביישני והפה הגדול שתמיד אומר את מה שהוא חושב, בסוף זה עבר לי. אפילו הרגשות האבהיים שצצו בי מפעם לפעם כשראיתי אבא משחק עם הבן שלו כדורסל או מנדנד את הבת על הנדנדה אף פעם לא היו חזקים מספיק כדי לגרום לי לרצות באמת צווחן-סרחן שכזה, שייקח ממני את החופש, את הכסף ואת השקט, ואפילו לא יגיד תודה בסוף. עצרתי בקניון כדי לקנות דובי למיכלי, שיהיה.

היא פתחה לי את הדלת, "חכה רגע, אני כבר חוזרת, יש קפה מוכן במטבח, תמזוג לך". מיכלי ישבה במטבח, מציירת בטושים צבעוניים בית עם חלונות וגינה, ושמש מחייכת מעליו, ילדים יכולים להיות כל-כך בנאליים שזה נורא. "מיכלי חמודה, תראי מה הבאתי לך...", "דובי!!!!" היא צווחה באושר וחטפה אותו ממני בחיוך ענק. "מה אומרים, מיכלי?". היא הסתכלה עליי בביישנות. "נו? אני לא נושך...". "תודה..." היא מילמלה בשקט. כפויית טובה, כמו כל הילדים, אבל החיוך שלה עדיין ממיס אותי. הטריק הכי מלוכלך והכי עתיק בספר, וכל פעם אני נופל. חייכתי חזרה. מזגתי לעצמי קפה ומיכלי חזרה לציור שלה, מקשקשת עוד קצת דשא ומוסיפה איזה פרח ליד. אני לא ממש זוכר, אבל אני מקווה מאוד שאני לא הייתי כזה, כי אם כן, הייתי צריך להעיף לעצמי בעיטה בתחת. לפחות לאמא שלה יש קפה טוב.

"מיכלי, הגיע הזמן לישון...". היא נכנסה למטבח בג'ינס צמוד וטי-שירט שחורה עם מחשוף נדיב. "אבל אמא, רק עוד קצת..." הזאטוטה ניסתה. "לא! כבר מאוחר. לישון ועכשיו", הילדה עשתה פרצוף חצי עצוב חצי כועס, לקחה את הדובי ודישדשה במדרגות בחוסר רצון מופגן. "אני אבוא עוד מעט לתת לך נשיקת לילה טוב, תצחצחי שיניים בינתיים!", נהמה ילדותית מתפנקת העידה שהילדה לא מרוצה. "בשביל מה הבאת לה את הדובי?" היא נאנחה, מתיישבת מולי, "אתה יודע שאני לא אוהבת שאתה מביא לה מתנות, היא עוד תיקשר אלייך...". לקחתי שלוק מהקפה, רציתי להגיד לה שתגיד תודה ותסתום, אבל באמת שלא היה לי כוח לוויכוחים האלו, סיימתי את הקפה. כבר כשנכנסתי יכולתי להבחין בשינויים הקלים בדירה, המטבח שנצבע, השולחן החדש, מסתבר שהעבודה שלה מכניסה לא-רע אם היא יכולה להרשות לעצמה סגנון חיים כזה.

היא הובילה אותי אל הסלון והושיבה אותי בכורסת העור, הנחתי את התיק שלי לידה, היא פתחה את הרוכסן. "400 שקל, נכון?", היא הנהנה בפה מלא.