אני לא אוהב ימי ראשון. למעשה, אם יש יום שאני יכול להגיד שאני באמת לא אוהב, זה יום ראשון. גם יום שני די מגעיל על-פי רוב, ושלישי לא טוב יותר, ימי רביעי דווקא בסדר בדרך-כלל, ואת ימי חמישי אני ממש אוהב ממגוון רחב של סיבות. ימי שישי סבירים ונתונים לשינויים משבוע לשבוע, וכך גם השבתות. ועדיין, ימי ראשון הם ממש סבל בשבילי, קודם כל, אני צריך להשאר עד מאוחר בעבודה, שנית כל, זה יום שלא משנה באיזו שעה אני אקום בו, תמיד יהיה שבוע ארוך וגדוש בפעילויות בלתי-אטרקטיביות בעליל שיתפרש לו לפני מאופק לאופק, לכל כיוון שהעין רואה. אני לא בטוח, אבל אני חושב שבדיקה מדוקדקת תעלה שגם מזג-האוויר בימי ראשון נוטה להשביע רצון פחות מהרגיל, תמיד יהיה איזה חמסין או משהו כזה, או לחילופין גשם נוראי בדיוק כשאני חייב לצאת מהבית לעבודה, אתם יודעים, מסוג הדברים שנוטים לקרות ביום ראשון.

הצרה הגדולה עם ימי ראשון היא שימי שני לא טובים מהם. אם יום ראשון היה נורא אבל שני היה מוצלח, ניחא, אפשר היה להעביר את ראשון בציפיה לשני המתקרב, אבל לא, ימי שני חייבים להסריח לא פחות מימי ראשון. קודם כל, ימי שני עמוסים להחריד בעבודה. שנית, הם עדיין מהווים את תחילת השבוע, יום כזה שבו עדיין אין סימן באופק לסוף-השבוע, ובכל-זאת, כבר מתחילה להצטבר לה עייפות המצטברת מיום ראשון שהיה לפניו והופכת את יום שני למאוס אף יותר. גם ימי שני לא היו כ"כ גרועים אם ימי שלישי שבאים אחריהם לא היו עושים כל מאמץ להתעלות עליהם מכל בחינה אפשרית. ראשית, ימי שלישי הם אולי הימים העמוסים ביותר אצלי בעבודה, מסוג הימים האלו שבהם אין אפילו זמן לשתות כוס מים או ללכת להשתין, כי כל דקה של עבודה שמתפספסת, הופכת לדקה נוספת שבה צריך להשאר בעבודה בסוף היום, ואין דברים נאחסים בהרבה מלהשאר שעות נוספות בעבודה כדי לטפל בכל מיני שטויות שלא טיפלתי בהן קודם כי הייתי עסוק בלעשות חיקויים של פלירטוט עם לקוחות ממין נקבה (לא שזה הולך לי, אבל שיהיה...) או בלאכול איזה משהו מעופש שמצאתי במקרר.

ימי רביעי לעומת זאת, הרבה יותר נחמדים, הכל רגוע בעבודה, אין לחץ, אפשר לשוטט באינטרנט, לקרוא מעט בבלוגספירה, להשתעשע בשיחות בטלות עם עובדים אחרים, אפילו סוף-השבוע כבר מסתמן באופק, מלא בהבטחות לבילויים פרועים שלעולם לא יתממשו. בכלל, ימי רביעי הם ימים שנוטים להיות מוצלחים מאוד, עד כמה שימי אמצע השבוע יכולים להיות מוצלחים. אם ימי רביעי מוגדרים כימים טובים, ימי חמישי הם היום החביב עליי, ובהפרש גדול. לא מעניין אותי בכלל כמה עומס יש בעבודה, בימי חמישי אני עובד כמו פנתר, כמו נמר, כמו חתול בית שראה עכבר צעצוע, כמעט כמו צביקה פיק עם גרביל בתחתונים (אל-אלוהים, שמישהו יעצור אותי, האסוציאציות שלי מתדרדרות לשפל חסר תקדים).

איפה הייתי?

אה! כן. ימי חמישי הם תחילתו של סוף-השבוע, בימי חמישי יש מכבי, ובירה, וסמים למכביר, בימי חמישי כל החבר'ה יושבים אצלי, נמעכים עד השעות הקטנות של הלילה מול הטלוויזיה תוך דיקלום קטעים נבחרים מספרות זולה, ימי חמישי הם הימים שבהם סוף-השבוע נפרש לפני במלוא הודו, עם כל הפיתויים, כל ההזדמנויות שלא יתממשו לעולם, כל האפשרויות פתוחות, הושט היד וגע בם (note to self: צריך פעם באמת לעשות משהו בסוף-שבוע מעבר לרביצה בטלה מול המחשב בחלוק-בית). אחרי ימי חמישי, ימי שישי תמיד מפתיעים אותי בשיממונם. אני מתעורר בשישי בבוקר, כולי אפוף וחסר אוריינטציה בסיסית, הישר אל תוך בית מטונף, כיור מפוצץ מכלים ובלי טיפת אנרגיה לטפל בכל אלו, ומכאן ועד יום ראשוןבבוקר אני נוטה להעביר את זמני בפיתוח הבטלה לשיאים שמעטים בקרב המין האנושי הגיעו אליהם אי-פעם.

ואז מתחיל עוד שבוע. דאמיט.