העייפות שוב נופלת עליי ואני מרגיש לא מרוכז להחריד, לכן תסלחו לי אם הפוסט יגלוש לכיוונים שלא התכוונתי אליהם או לחילופין לכיוונים שלא מעניינים אף אחד (כולל אותי), ככה זה כשאני עייף, אני מדבר שטויות ובעיקר אני כותב שטויות כפי שאני עושה עכשיו.

די.

לעניין.

מחר, דייט ראשון מאז. לכאורה, לפחות טלפונית, הכל זורם. יש לנו לא מעט מהמשותף, השיחות זורמות והכל מתנהל פחות או יותר בהצלחה מקסימלית, לפחות עד כמה שאפשר להתנהל בהצלחה לפני בליינד-דייט. אז איפה הקאטץ' אתם שואלים? ובכן, תמיד יש כזה, היא סיפרה שהיא נמצאת בתקופה עמוסה ולחוצה מכל הבחינות (סימן רע אובייקטיבית או פאראנויה סובייקטיבית שלי? רק אלוהים יודע), ומנסיוני, אנשים שנמצאים בתקופות כאלו בד"כ לא ממש בשלים למערכות יחסים. מצד שני, ניסיוני נוטה להטעות אותי בד"כ, כך שאין שום דרך ודאית לדעת פרט ל... להפגש. בכלל, יש משהו מאוד דבילי בבליינד-דייטים, שני אנשים שלא מכירים אחד את השני, נפגשים, חורצים דעה תוך 5 דקות גג (בד"כ הרבה פחות), ואז, אם הם מעוניינים, מעבירים עוד שעה-שעתיים בלנחש מה הצד השני חושב, ואם לא, מעבירים שעה-שעתיים בלחכות שזה יגמר ולקוות לכמה שפחות אי-נעימויות. אין דרך יותר טובה?

בכל מקרה, אם לשפוט על סמך ניסיון העבר הכושל, צפו לפוסט ממורמר, דכאוני ומלא רחמים עצמיים מחר בערב, נשמע כיף, נכון? נכון? מישהו? סעמק אני חייב להפסיק לכתוב כל דבר שעובר לי בראש.

נעבור הלאה, כמו שבוודאי איש ממכם לא שם לב, זהו פוסט מס' 98, מה שאומר שהפוסט שאחרי פוסט הדכאון, מרמור ורחמים עצמיים של מחר בערב, יהיה הפוסט ה-100 החגיגי. על מנת לחגוג את העניין כראוי, אני מכריז בזאת על כוונתי לפרסם תמונה שלי, ולא סתם תמונה, אלא תמונה חושפנית למדי, אני מתנצל מראש בפני נפגעי ההלם ומבטיח שזה לא יקרה שנית.

ובאווירה אופטימית זו, אני חושב שאני אלך לחפש משהו רך ונעים להתמוטט עליו, עייפתי.

נ.ב.

אנא ממכם קוראות וקוראים נכבדים, חסכו ממני תגובות נזעמות על חשיבה חיובית וכאלו באמת ש(הכניסו כאן סיבה שנראית לכם הגיונית לכך שאכן תחסכו ממני תגובות כאלו, אין לי כוח לחשוב על משהו טוב בעצמי).

ערב מצויין שיהיה.