נתחיל בהתחלה, השיער שלי ממש התארך, למעשה, הוא כל-כך ארוך כרגע, שאנשים חדי עין אפילו יכולים להבחין בכך שאני לא מסתרק בבוקר. בהתחשב בעובדה שאורך השער הרגיל שלי הוא מילימטרים ספורים, ושכיום, אחרי יותר מחודש בלי תספורת, אורכו הגיע לאורך הבלתי-מהוגן בעליל של קרוב ל-3 סנטימטרים, חשתי שאני חייב להסתפר. למזלי, או שמא שלא כל-כך למזלי, כפי שתיכף תבינו, אחד מחברי הטובים ביותר שגם מחזיק באמתחתו מכונת תספורת חשמלית, גר במרחק 20 מטרים ממני (בקו אווירי). תפסתי אותו בטלפון והודעתי לו שאני בא להסתפר. הבחור הושיב אותי על כסא, שלף את המכונה, והתחיל לספר, וכאן מתחילות הצרות. ראשית, המכונה שלו היא ענתיקה, מה שאומר שהלהבים שלה אינם חדים יותר מכפית ממוצעת, ושנית, למכונה הזו אין ולו טיפת כוח, מה שאומר שבמקום לספר, היא תולשת. בנות, אם אי-פעם חשבתן שלתלוש שערות מהרגליים, בית-השחי, השפם וקו הביקיני זה כואב, נסו פעם לתלוש שערות מהראש. זה כואב. מאוד. ואם זה לא מספיק, אחרי שלושה ניסיונות שבהן הצליחה לעשות לי קרחת קטנה ששטחה כמה סנטימטרים רבועים, בדיוק במרכז המצח, שבקה המכונה הארורה חיים והחזירה את נשמתה לאלוהי המכונות.

צפוי לא?

כרגע אני נראה כמו משהו שעשוי בהחלט להזכיר לאנשים מסויימים את אותה פרסומת מפורסמת לפאנטה, ההיא עם הספר העיוור שמחלק פאנטה חינם לכל מי שמוכן להסתפר אצלו. לא ברור לי איך, אבל משום מה יש לי את התחושה שדברים מסוג זה קורים רק לי. למזלי יש לי חבר נוסף שגם לו יש מכונה, ועם קצת מזל, ומעט עזרה מאלוהי מכונות התספורת, היום בסביבות השעה 9 בערב אני אוכל לחזור למצבי הקירח, המכוער והפחות-או-יותר-נורמלי-עד-כמה-שאני-מסוגל-להיות הטבעי שלי. אמא שלי, מן הסתם, לא תאהב את העניין, היא מבחינתה הייתה רוצה מאוד שאני אגדל שיער, ולא יעזרו כל הניסיונות שלי להסביר לה שמכיוון שהשיער שלי גדל רק לעובי ולא לאורך, ושאם אני לא אסתפר יהיה לי אפרו מרופט למראה ומכוער-אף-יותר-מהקרחת-הסטנדרטית-שלי, נופלים על אוזניים ערלות. בכלל, לפעמים נדמה לי שכל מה שהיא הייתה רוצה בחיים זה שאני אהיה הומו מסומם עם שיער ארוך, עגילים באזניים, ושאני אתחתן עם ערבי ג'ינג'י שביחד נאמץ ילד שחור, והכל רק כדי שהיא תוכל לקבל אותי כמו שאני ולהרגיש ממש טוב עם עצמה על היותה אדם נאור, מבין, מקבל ותומך. סעמק, לא יכולתי לקבל אמא נורמלית שתגרש אותי מהבית אם אני רק אעז לצאת עם פרענקית? מה כבר ביקשתי?

אגב, למקרה שתהיתם, חוסר העידכונים שלי לאחרונה (או לפחות העידכונים שאינם קשורים לתחרות שלגביי פרטים אליה תצטרכו להסתכל ברשימות בצד כי אין לי כוח להדביק כאן קישור אבל בבקשה שימו אצלכם את הכפתור הנפלא שזאתי הכינה ושגם אליה אין לי כוח להדביק כאן קישור למרות שבאמת מגיע לה בלי קשר לכך שנדמה לי שהגיע הזמן שאני אסגור את הסוגריים האלו כי הם כבר ממש ארוכים ועד שאני אסגור אותם כבר לא יהיה לא לי ולא לכם מושג מה היה לפני תחילת הסוגריים ועל מה לעזאזל אני מדבר, לא?). איפה הייתי? אה. כן. חוסר העידכונים שלי. ובכן, הם נובעים בעיקר כתוצאה מכך שהסתפורת הכושלת שהזכרתי קודם, ושאני מקווה שתתוקן במהרה בימינו אמן! היא בערך הדבר הכי מסעיר שקרה לי לאחרונה. פורים היה, עבר ונשכח, אם כי זה בעיקר מהטעם הפשוט שכבר מלכתחילה לא ממש זכרתי מה היה שם, ואין שום סיבה שזה יצוץ שוב, ופסח מתקרב לו מעבר לפינה, ואיתו אולי גם איזו קפיצונת קטנטנה לסיני לכמה ימים של שקט.

מה עוד?

לימודים. כן. או שלא. למעשה, נדמה לי שזו השאלה הכי חמה היום באיזור חיוג 04, כל מי שאני פוגש שואל אותי "מה עם הלימודים?" או "אתה הולך ללמוד בשנה הבאה?", שאלות כבדות בהתחשב בעובדה שאני אפילו לא יודע מה אני עושה היום בערב והשבוע הבא נראה לי ממש רחוק, בערך באותה מידה שבה שנת 2000 נראתה לי רחוקה כשהייתי בן 6. בכלל, אני חושב שאני מביא לאחרונה את אמנות חוסר המחשבה לטווח ארוך לדרגת מיומנות רצינית, שלא לדבר על כך שבשילוב עם נטייתי המולדת שלא לחשוב בכלל, ולא לחשוב על מה שאני עושה בפרט, מביאה לתוצאות מאוד מעניינות שלא את כולן אני זוכר. פורים למשל. אבל עליו כבר דיברתי כאן. אני חושב. בכל אופן, יצא לי פוסט ארוך למדי ומבולבל קמעה, כשבסך הכל התיישבתי כדי לקטר על כך שיש לי קרחת מוזרה וא-סימטרית באמצע הראש שאותה כאמור, אני מקווה לתקן עוד כמה שעות, וחצי-שעה, חצי בקבוק מיץ תפוזים והמון מילים אחר-כך אני יושב כאן, מתבונן בפוסט מבולבל, ארוך ובלתי קוהרנטי למדי ותוהה מה לעזאזל אני רוצה.

הידעתם? אם תחפשו בגוגל ג'ונתן ליבינגסטון, שהוא שמו של גיבור הספר המצויין "ג'ונתן ליבינגסטון השחף" של ריצ'ארד באך, תוצאת החיפוש הראשונה שתגיעו אליה תהיה הבלוג שלי. ועם פיסת המידע חסרת הערך הזו, אני חותם את הפוסט.

עדכון: באדיבותו של י', שהוא איש יקר והסכים לתרום את כישורי הספרות שלו, ובעיקר את מכונת התספורת שלו ישתבח שמה, למרות שחזר רק ב-9 בערב מהלימודים, הקרחת שבה למקומה הטבעי, קרי על הראש שלי, ובגזרה הוכרז חזל"ש.

א.נ.א.נ.