טיפת טחינה סוררת נשרה מהלאפה המתפקעת הישר על החולצה שלי, לרגע תהיתי האם יש טעם לנגב, אבל העדפתי לוותר, גם כך הייתי 5 דקות הליכה מהבית, שלא לדבר על כך שהייתי עסוק באותו רגע בלעיסת מלוא הפה של שווארמת כבש עסיסית עם חמוצים, בצל, עגבנייה, כרוב חמוץ וקצת חריף. אם העורך שלי, אותו עורך שאליו אני שולח מדי שבוע כתבות מליציות המשבחות את טרין כבד האווז בזיגוג פירות היער הנימוח ושופע הטעמים של מסעדה כזו או מלגלג על נתח האנטריקוט היבש שהגיע ברוטב שמנת ופטריות כמהין בנאלי עד כדי להתאכזב של מסעדה אחרת, הוא בוודאי היה נשבע להקטין את צריכת מרחיבי התודעה שלו למשך שבוע לפחות. לא הייתי אמור לחזור הביתה כל-כך מוקדם, בדרך-כלל אני נוהג לנצל את החשבון הפתוח שיש לי מהעיתון כדי לקחת איזו בחורה מזדמנת לארוחת שחיתות יוקרתית על-חשבון העיתון, אבל דווקא באותו יום הייתי רעב, אז במקום ללכת אל המסעדה היפנית החדשה בעיר, עליה תכננתי לכתוב ביקורת מחרידה, הלכתי אל שאול וסידרתי לי מנה נהדרת של שווארמה בלאפה. רק שאול יודע לפנק אותי בשווארמה כמו שאני אוהב, לשים את החריף במינון הנכון, לא להגזים עם העגבנייה כדי שהלאפה לא תהפוך ספוגית מהמיץ, והוא אפילו מצליח לשמור על האיזון העדין שבין שומן הכבש לבין הבשר, איזון שהפרתו משמעה חורבן המנה כולה.

אתם מבינים, למעשה, אני לא סובל מסעדות יוקרה, אף פעם לא אהבתי, אבל לכתוב אני יודע. אני הולך למסעדות האלו, טועם ביס מפה וטעימה משם, משתדל להסתיר כמיטב יכולתי את הבעת הגועל, שואל את המזדמנת איך היה, ואז ממציא איזו ביקורת. אם תהיתם פעם איך זה להיות מבקר המסעדות הראשי של העיתון השלישי בגודלו במדינה, אז ככה זה. את רוח הביקורת הייתי כותב אך ורק לפי שם המסעדה, אם אהבתי את השם, הביקורת הייתה נפלאה, אבל כשלא, אפשר היה לסגור את המסעדה, גם כך אף אחד לא היה טורח להגיע לשם. מבחינתי, פסגת הישגי כמבקר מסעדות הייתה טור אכזרי במיוחד על מסעדה נחשבת, טור שהביא בסופו של דבר לסגירתה, אך ורק מכיוון ששמה היה כשם אחת האקסיות הפחות חביבות עליי. את כל המנות שהגישו לי שם השבתי למטבח בטענה שהן לא ראויות למאכל אדם ואת הביקורת כתבתי מבלי לטעום ולו טעימה קטנה, אפילו לא קצת. כמובן שדעותי המקוריות והנועזות הפכו מיד לשיחת היום בעיר, כולם רצו לדעת מי הוא אותו מבקר שנון ואנין-טעם, ותוך מספר חודשים הפכתי לגורו מסעדות היוקרה בעיר. באבחת מקלדת יכולתי לחרוץ גורלה של מסעדה לשבט או לחסד, אבל מכל מסעדה שכזו תמיד הייתי יוצא רעב ואז עוצר בדרך הביתה אצל שאול, כי באמת שאי-אפשר לכתוב ביקורת מסעדות על בטן ריקה.

לקחתי שלוק מהפאנטה ענבים כדי לנקות את הגרון ולהשקיט קצת את הצמא, עליתי במדרגות לדירה, והופתעתי לגלות שהדלת פתוחה כדי סדק למרות שזכרתי בבירור שנעלתי את הדירה, סימני פריצה סביב חור המנעול הבהירו לי שזכרתי נכון. דחפתי קלות את הדלת והצצתי פנימה, לא ראיתי איש, אבל רחש עמום הבהיר לי שהפורץ ככל הנראה עדיין בפנים. אני לא נוטה להיות אדם אמיץ, ואין לי מושג מה קרה לי באותו רגע, אבל החלטתי להכנס פנימה, נעלתי את הדלת מאחורי והכנסתי את המפתח לכיס. התקדמתי לאט במסדרון, עברתי על-פני המטבח שהיה ריק, הגעתי לסלון ונעצרתי. הרעש, כך מסתבר, הגיע מחדר השינה. התקרבתי בזהירות, והצצתי דרך הדלת. על המיטה, אותה לא טרחתי לסדר בבוקר, הייתה בחורה כבת 25 לערך, כורעת אל ארבע, פניה לחוצות אל הכרית, ישבנה מונף באוויר והיא מאוננת ומתנשפת. מכנסי הג'ינס שלה היו מופשלים עד מתחת לברכיה, חולצתה מורמת וחושפת שדיים קטנים ושזופים, ובידה הימנית הבחנתי בעט. היא הידקה את העט לתוך ערוותה, מצמידה אותו אל הדגדגן, ואז החדירה אותו לתוכה, גונחת. את העט זיהיתי בקלות, זה היה עט יפהפה, עם הקדשה חרוטה, שאותו קיבלתי מאמא בטקס סיום הטירונות שלי ומעולם לא השתמשתי בו. הסיטואציה כולה נראתה לי מוזרה להחריד, לא בדיוק מסוג הדברים שאיתם לימדו אותי החיים להתמודד. אחרי מחשבה קצרה, החלטתי על דרך פעולה. ראשית, הלכתי לדלת ונעלתי אותה, הבחורה המוזרה לא תצא מכאן מבלי לתת לי כמה הסברים, משם הלכתי למטבח והכנתי לי כוס שוקו מאבקה, זרקתי פנימה מרשמלו ורוד, בדיוק כמו שאמא הייתה מכינה לי כשהייתי קטן, והמתנתי בסבלנות לבחורה שתסיים את ענייניה.

עוד לפני שהספקתי ללגום מהשוקו החם כבר שמעתי את הגניחות והנשיפות מתגברות מחדר השינה עד לתרועה גדולה ולאחריה שקט. מספר דקות לאחר מכן, השוקו כבר התקרר מספיק בכדי שאוכל ללגום ממנו לגימות קטנות, נזהר שלא לשרוף את הלשון, והבחורה יצאה מחדר השינה. היא עברה על-פני דלת המטבח, לא מבחינה בי, וניגשה אל הדלת הנעולה. "הדלת נעולה" אמרתי לה. היא הסתובבה בבהלה."מ... מי...? מה... מה אתה עושה כאן?" היא גימגמה, "שבועיים עקבתי אחרייך, אתה אף-פעם לא חוזר הביתה כל-כך מוקדם...". היה ברור לחלוטין שהיא נבוכה לגמרי. "אני שואל כאן את השאלות, עכשיו שבי ותשכנעי אותי שלא לקרוא למשטרה." עניתי לה ביובש, היא צייתה.

"כבר שנים אני מעריצה שלך, עוד כשכתבת על חומוסיות במקומון ההוא, היכולת שלך להפוך חומוסיה שכונתית פשוטה למשהו סקסי, מפתה, כבר אז ידעתי שתהיה מישהו...", היא פתחה מבלי להסתכל לי בעיניים. "כל שבוע הייתי מחכה לעיתון רק בשביל הטור שלך, הייתי לוקחת את העיתון לשירותים, מורידה את המכנסיים ו... טוב. אתה מבין". היא הסמיקה כולה. "כשהביקורת לא הייתה טובה, לא הייתי גומרת והייתי מסתובבת עצבנית כל השבוע, אבל כשהביקורת הייתה טובה...", היא חייכה. "פעם אפילו ביקשתי מהחבר שלי שיקריא לי את הטור שלך כשאנחנו שוכבים, אבל הוא אמר שאני מטורפת. אתה לא חושב שאני מטורפת, נכון?". סיימתי את השוקו. "כמובן שלא..." עניתי בטון מרגיע, תוהה את מי משנינו אני צריך בדיוק להרגיע, "אבל מה הסיפור עם העט שלי?. "אתה מבין", היא המשיכה, "כשראיתי את העט על השידה שלך, העט שאיתו אתה עושה את הקסמים האלו במילים, המילים האלו שמשגעות אותי, לא יכולתי להתאפק...". "אני, את הביקורות שלי, כותב דווקא במחשב נייד" עניתי לה, גורם לה להסמיק אפילו יותר, אם זה רק היה אפשרי.

בסופו של דבר, מסתבר, היא דווקא הייתה בחורה מקסימה להפליא. הייתי לוקח אותה לכל המסעדות המפוארות, מגניב לה בלחישה משפטים שאותם חשבתי להכניס לביקורת והיא הייתה גוררת אותי לשירותים לאיזה קוויקי. אפילו לקחתי אותה פעם לשאול, הוא לא אמר מילה, אבל הייתי יכול להרגיש בלאפה שהוא הכין לי, שהוא מבסוט. אפילו היא הודתה שהשווארמה שלו טובה יותר מכל האוכל הפלצני שעליו אני כותב. בערב, לפני שהיינו הולכים לישון, היא הייתה מכינה לי שוקו מאבקה וזורקת פנימה מרשמלו ורוד, בדיוק כמו שאני אוהב. הייתי כולי באופוריה, לא הייתי מסוגל לכתוב ביקורת ממש רעה גם אם ניסיתי, אבל בסוף, אחרי שנה וחודשיים ביחד, היא זרקה אותי. הלכה עם איזה נגן צ'לו שתפס אותה מתעסקת עם הקשת שלו. מסתבר שהגודל דווקא כן קובע.