ברגע הזה, שבין הערות לשינה, כשהחושך חודר לכל פינה, ברגע הזה, אני נוגע בתחתית. כל הפחדים, כל הכשלונות, כל המבוכות, כל העצב, כולם יוצאים ונובעים ממעמקי התודעה, גואים בראשי, מציפים אותי, שוטפים אותי בזרם שחור וזורקים אותי לתחתית. לא רע לי בתחתית, לא רע כי רק שם אני מרגיש בטוח. אין לאן ליפול מהתחתית, הנוקשות הקרה והמחוספסת שלה, כמו קרקעית של ים שחור, כשמעלי מתערבלים זרמים של עצב, נוסכת בי בטחון מוזר. כל משב של תקווה שעובר, מרים אותי מעט למעלה מהקרקעית, רק מחריד את שלוותי, מעורר את הידיעה שמיד יגיע הזרם השחור הבא שיסחוף אותי לתוך המערבולת, ישקיע אותי ויטיח אותי בחזרה לתחתית בחבטה כואבת. התחתית היא המקום הבודד ביותר, החשוך ביותר, ובכל זאת אני נאחז בה, כי ברגע ההוא שבין הערות לשינה, היא אי של יציבות בים סוער.

ואז מגיע הגל השחור הבא וסוחף אותי הלאה, לא של גל עצב אלא גל של שינה. שינה נקיה, צלולה, מרוקנת, שינה שמנקזת את כל העצב השחור אל קרקעית התודעה, מחליקה אותו בעדינות אל מעבר לגבולות ההכרה כמו דרך פתח ניקוז סודי, ומשכיחה את הכל. בבוקר אני מתעורר כאילו כל זה לא היה מעולם, מחייך, צוחק וחי כאילו אין בתוכי את אותו ים שחור. כי בים העמוק ביותר, השחור ביותר, אותו ים שמציף אותי כל לילה ממרתפי הכרתי, אותו ים שגואה אך ורק באותו רגע חשוך שבין ערות לשינה, באותו ים אני נסחף כל לילה לבד. עד לתחתית.