(אזהרה - הפוסט הבא מיועד לאוכלי שרצים בלבד)

אוחחח... איזו ארוחת ערב. הכל התחיל בעצם לפני שנה בערך, כשקיבלתי במתנה מהעבודה תלושים בסף 200 שקלים למסעדה. התלושים שכבו אצלי כאבן שאין לה הופכין, עד שלא מזמן שמתי לב שהתוקף שלהם עומד להסתיים והבנתי ש-it's now or never ואין ברירה, צריך ללכת למסעדה. אספתי איתי ידידה טובה, אנינת טעם ויפה במיוחד, ויצאנו למשימה. המסעדה עצמה הייתה עמוסה, אבל השירות היה מהיר יחסית, ותוך דקות ספורות נחתו על שולחננו 1/2 גולדסטאר (אני), 1/3 הייניקן (היא) ומנה של קרפצ'יו סלמון. הסלמון היה נפלא והוגש עם רוטב חרדל מצויין (אם כי מעט אגרסיבי לטעמי, מה שהאפיל על הטעם העדין של הסלמון ולכן ויתרתי עליו אחרי טעימה קטנה), צלפים כבושים, ירקות טריים, לחם טרי וחם וחמאת שום. ויתרתי פחות או יותר על הירקות והתרכזתי בעיקר במריחת פרוסות לחם בחמאת שום והעמסתן בפרוסות הסלמון, אם כי בשלב כלשהו נאלצתי לעצור את עצמי שלא להתמלא לפני המנה העיקרית, במה שהסתבר כהחלטה חכמה למדי.

למנה העיקרית הזמנו שנינו פסטה ברוטב שמנת עם שרימפס, קלאמרי וצדפות, ואחרי זמן לא-רב הגיעו שתי צלחות עמוסות, אחת עם פטוצ'יני (שלי) והשניה עם גלילים (שלה). מה אומר ומה אגיד? אם הסלמון היה משובח, המנה הזו הייתה אפילו טובה יותר, כמו לאכול גלי-ים ברוטב שמנת עם גבינת פרמז'ן מותכת. פירות הים התפצחו על הלשון, הפסטה הייתה עשויה בדיוק כמו שצריך, ורוטב השמנת חיבר את הכל למנה ששנינו התקשינו להפסיק לאכול גם הרבה אחרי שהיינו מפוצצים לחלוטין, היא טענה שהמנה סיחררה אותה לחלוטין, ולמען האמת אני בהחלט יכול להבין אותה. בכל פעם אחד מאיתנו הרים את המזלג לעוד טעימה קטנה, עוד ביס פצפון, אבל בסוף נכנענו וביקשנו שיארזו לנו, כי באמת שאי-אפשר שלא להשאיר מקום לקינוח.

הקינוח, כצפוי, לא איכזב. אני כבר לא זוכר בדיוק מה היה שם, אבל היה מדובר במשהו שוקולדי עד כדי שחיתות, בתוספת קצפת, שקדים אגוזים ויתכן שעוד אי-אילו פינוקים, אבל הכבדות של אחרי האוכל יחד עם כוסית הדרמבוי שחלקנו (היא הזמינה בשבילה, אבל טענה שזה חזק מדי, אז נאלצתי להתערב ולסייע) עירפלו אותי לחלוטין, ולא פעם תפסתי את עצמי עוצם עיניים, מגרגר ומתמכר לשוקולד שהתמוסס לי לאט-לאט בפה. בדרך-כלל אני בנאדם שאוכל מהר, אבל בארוחה הזו פשוט אי-אפשר היה למהר. אכלתי לאט, נתתי לכל ביס לשקוע על הלשון, למלא את הפה בטעמים, ואני שוב מתחיל להזיל ריר רק מהניסיון לשחזר את הארוחה. אחרי שעתיים וחצי של פינוק קולינרי, גררנו את עצמנו, מעולפים למחצה, את כמה מאות המטרים עד למקום שבו החנינו את הרכב, הקפצתי אותה הביתה והמשכתי הביתה עם עמיר לב בפול-ווליום במערכת.

העטלף המעופף הולך לישון מפוצץ, אבל מבסוט...