אני חושב שכמעט לכל אחד במדינה הלא-הגיונית שלנו יש לפחות אדם אחד שמהווה בשבילו את הסיבה האישית שלו ליום הזכרון. לחלק מדובר באבא או אח\ אצל אחרים זה חבר או מישהו שהכירו בצבא, בשבילי, יום הזכרון זה היום של אוהד. את אוהד הכרתי בתחילת כיתה ז', כבר אז לא הייתי מאלו שמתחברים בקלות ולכן לא היו לי יותר מדי חברים, אבל את אוהד קשה היה שלא לחבב ישר מהרגע הראשון, נמוך ורזה, ג'ינג'י, ותמיד תמיד עם חיוך על הפנים. כשהגעתי לחטיבת הביניים, כל החברים שלי היו כאלו שגדלו איתי מהגן או מכיתה א', ואני חושב שהוא היה בין היחידים שהפכו להיות חברים שלי רק בחטיבת הביניים או מאוחר יותר, ובלי שום ספק הוא היה החבר הטוב ביותר שלי מביניהם ואפילו טוב יותר מחלק מהותיקים.

החברות שלנו, כמו כל חברות, ידעה את העליות והמורדות שלה, לא שממש היינו רבים, אבל תמיד היו תקופות שבהן היינו קרובים יותר ותקופות שבהן התרחקנו, אבל גם בתקופות שהיינו רחוקים, תמיד היינו מוצאים את עצמנו יושבים באיזו הפסקה ומקשקשים על משחקי מחשב, על ספורט או על הלימודים עצמם, כמו שעושים כל צמד חנונים מצויים בחטיבת הביניים או בתיכון כפי שהיינו אנחנו. כשסיימנו את בית-הספר, הקשר בינינו כמעט והתנתק, מדי פעם עוד היינו רואים אחד את השני בכל מיני הזדמנויות, אם כי שום-דבר שניתן לכנות אותו קבוע. גם הניתוק הזה לא הוריד דבר מהעובדה שעדיין החשבתי אותו כחבר שלי, ולא פעם קיויתי לראות אותו באוטובוס בדרך הביתה או סתם במקרה באיזו יציאה, אבל משום מה זה לא קרה.

אוהד הלך להיות חי"רניק, לא שהוא היה פייטר גדול בנשמה, אבל הוא היה מסוג הבחורים הטובים שלאן שלא ישלחו אותם, תמיד יעשו את המקסימום, ותמיד יתחבבו על כולם, גם אם הם לא תמיד המובילים. כשהייתי ברגילה, בערך שנה אחרי הגיוס, ישבתי אחר-צהריים אחד מול הטלוויזיה, לא ממש מתעמק במה ששודר, שוב דיווח על תקריות בלבנון, מהסוג שהיה נפוץ מאוד בזמנו ופתאום ראיתי תמונה מוכרת, אוהד. מסתבר שהוא יצא למארב, והמ"מ, מפקד הכוח, טעה בדרך, והחזיר את הכוח לאחור מבלי לדווח לחבר'ה שהיו מאחור, ואוהד ביניהם, שהכוח חוזר לאחור. אוהד והחבר'ה שהיו איתו ראו את ראש הכוח וחשבו שמדובר במחבלים, ואחרי שקיבלו אישור מהמ"מ, שהיה בעצמו בראש הכוח, פתחו באש, וכמובן שראש הכוח פתח באש לעברם בחזרה. אוהד נהרג במקום מכדור בצוואר.

ללוויה לא הספקתי להגיע אלא רק לשבעה, אם זכור לי נכון, זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שבה הייתי בשבעה. המשפחה שלו הדהימה אותי בכוח שהם הפגינו, באיפוק ובאירוח הנהדר שהם נתנו לנו, שאלו שאלות, התעניינו, רצו לדעת הכל כולל הכל, גם דברים שלא קשורים לאוהד, לפעמים היה לי נדמה שהם אלו שמנחמים אותנו ולא להפך. ומאז, כל פעם ביום הזכרון, כשאני עומד בצפירה, אני רואה בראש את החיוך של אוהד, וגם לי עולה חיוך קטן על הפנים, יש לי הרגשה שהוא, ואולי בעצם כל אלו שהלכו, היו מעדיפים לראות אותנו מחייכים ולא בוכים, ובעצם, כשאני נזכר בו, החיוך הוא הדבר הראשון שעולה.