פתאום עכשיו, באמצע הפסקת צהריים, מעל צלחת חצי-ריקה של אוכל תעשייתי, נזכרתי פתאום במשפט אחד משיר לא-ממש מוכר של אהוד בנאי, משפט שעד עכשיו לא ממש ייחסתי לו משמעות בפני עצמו אלא רק כחלק משיר שאהבתי, ופתאום עכשיו הוא תפס אותי.

"מבקש, אם אפשר,

להיות רק עוד פעם

ברגע של חסד,

קשוב אל הלב..."

ופתאום הבנתי כמה נדירים הם הרגעים האלו בחיים שלי, הרגעים שבהם אני באמת קשוב אל הלב ויודע בדיוק מה אני רוצה מעצמי, מהחיים. רוב הזמן אני משווט חסר מטרה, חסר מוטיבציה, בלי שום יעוד, ורק מעביר את הימים בין עבודה למנוחה, בין אכילה לשתייה, בין החברים לבין הלבד, ולא מקשיב אל הלב. כנראה שהלב שלי מדבר כמוני, בשקט, ואני לא שומע אותו מעבר לרעש המתמשך של היומיום אלא רק ברגעים של חסד, של שקט, והרגעים האלו נדירים כל-כך בחיים שלי לאחרונה, שכבר מזמן שכחתי את הקול של הלב. אז עכשיו גם אני מבקש מעצמי, אם אפשר, להיות קשוב אל הלב בעוד רגע אחד של חסד, אולי זה מה שייתן לי את הכיוון הנכון.

נורא מתחשק שלי לחזור לכתוב פוסטים קצת יותר קלילים ומשעשעים, אבל כמו ששמתם לב, לאחרונה פשוט אין לי מצברוח, ואפילו לי נמאס לשמוע את הפוסט המהורהרים והעגמומיים של עצמי שרק מכניסים אותי לסחרור של עצבות, אז אני מחפש לי מפלט במקומות אחרים. מחר החתונה של הבוס, בתקווה שתעבור מהר וללא נזקים בגוף ובנפש, וביום שלישי יום הסטודנט בטכניון עם מוש בן-ארי, עידן רייכל והמנה העיקרית, ככה בשביל לסגור מעגל-אהוד בנאי. אם מישהו או מישהי ממכם מגיעים, המייל שלי כאן למעלה, אני אשמח לשמוע.