כשפקחתי את העיניים, החשכה רק התעבתה, ספרות אדומות ריצדו בתוך השחור, מתחלפות מ-2:09 ל-2:10 והאוויר היה דחוס, חם ולח, כמעט נוזלי, יכולתי להרגיש את השמיכה נדבקת אל העור ואת ענני הנשימות החמות שלך על הצוואר. פיסות של זיכרון טפטפו אליי מהחושך מפזרות את ערפל השכחה של השינה, חמקתי מתחתייך, משאיר את הגוף העירום, הלח מזיעה חשוף על המיטה ויצאתי אל האוויר החמים של הלילה. כמעט שאין כאן אור בלילה, פרט לכוכבים ולירח שמאירים את העצים, או שאולי אלו העצים ששולחים את ענפיהם למעלה לחסום את האור שלא יפריע את שלוות הלילה. מעבר למשטח המרוצף, האבנים חורצות את כפות רגלי כשאני יוצא מבין העצים, מטפס לאט על הגבעה הקטנה עד לראשה ומושיט את היד למעלה. אני אוהב את התחושה הקרירה הזו בכף היד, כמו נתזי קרח קטנים שאינם נכנעים לחום גופי ומסרבים להפשיר למים, דורשים יד מיומנת ומגע משכנע כדי להיכנע וליפול. אחד-אחד אני אוסף אותם והם זוהרים לי בתוך היד עד שאין יותר מקום ואני יוצר להם שקע קטן בחולצה הדקה שלי ומחליק אותם בעדינות לתוכו.

כשירדתי מהגבעה עם שקע מלא כוכבים בחולצה, לא עצרתי אפילו להביט בחלקת השמים השחורה שהשארתי ריקה, המשטח החלק של המרפסת החליף את דוקרנות האבנים והחריקה של הדלת הכניסה את האוויר הנעים מבחוץ, מערבבת אותו עם השחור הסמיך והלח שבפנים. הרגשתי אותך מצטמררת כשליטפתי את עורך המזיע ביד מלאה כוכבים, גופך זהר בחשכה מהאור הכחלחל שלהם, אבל את רק התהפכת על בטנך, מכסה את עצמך בשמיכה הקלה. את הכוכבים שנשארו קשרתי בתוך שקית בד קטנה ונחתי על השידה, הכוכבים לא אוהבים את אור השמש, אבל ידעתי שאת דווקא כן. חשבתי לרגע לחכות לשמש עד שתגיע, אבל העייפות הכריעה אותי, שטפתי את הרגליים הצורבות משריטות האבנים במים קרירים וחזרתי למיטה, השמש לא תברח, ואולי גם את תישארי.

בבוקר, כשהתעוררתי, כבר לא היית במיטה. קרן שמש האירה על המקום שבו ישנת, משחקת עם גרגירי האבק ששטו באוויר, משרטטת קווים ישרים באוויר בין החלון למיטה. מבין שרידי השינה יכולתי לשמוע מים זורמים במקלחת וידעתי שאת שם, שוטפת את שרידי הכוכבים מגופך, ויכולתי לדמיין את המים בוהקים באותו אור כחלחל ששוטפים על גופך, גולשים מרגלייך אל רצפת השיש ומאירים באור קלוש של לילה בהיר את חר הניקוז החשוך. הושטתי את היד אל קרן האור, מלטף אותה באצבעותי, מהדק אותן בעדינות סביבה ומנתק אותה בהטייה קלה מהאוויר אל תוך ידי. היא היבהבה בין אצבעותיי בחום נעים, ואני עצמתי לרגע את העיניים ותהיתי ביני לבין עצמי האם השמש נשטפת במים או שאולי זו רק את. קטפתי עוד כמה קרניים צהבהבות מהחלון וניגשתי למקלחת.

כשפתחתי את דלת המקלחת, עדיין אוחז בזר מרצד של קרני שמש, קפאת לרגע תחת זרם המים ואז חייכת אליי חיוך עייף. האור מקרני השמש האיר את גופך הרטוב ורציתי לתת לך אותן, אבל את רק ביקשת שאתן לך לסיים בשקט ושאולי אעשה פעם משהו מועיל למען השם וגם תסגור את הדלת אחרייך אם אפשר. את הקרניים שמתי בכד זכוכית מלא מים, והם נצנצו דרך הנוזל נשברות לקשתות קטנות של צבעים על השולחן הלבן. את יצאת מהמקלחת ושמת מים בקומקום להכין קפה, ובינתיים הלכת להתלבש ולסדר את המיטה, כי כבר נהיה מאוחר וצריך כבר לצאת שלא לאחר, אבל אני רק ישבתי על כיסא העץ והעברתי את האצבעות דרך הקרניים. את תמיד טענת שאני מאבד את הזמן, אבל איך אפשר לאבד את הזמן כשיש כל-כך הרבה ממנו מסביב? אני לא בטוח, אבל לפעמים נדמה לי שהימים שלי ארוכים כמו שבוע שלך או שאולי זה להיפך והימים שלך קצרים כמו שעה שלי. טרקת אחרייך את הדלת משאירה אותי עם קרן שמש בין האצבעות. אולי הגיע הזמן שאני אתחיל להתלבש.

חזרת קצת אחרי שהשמש שקעה, האור בחוץ כבר נהיה חיוור וגם הקרניים שבכד כבר התחילו לדעוך קצת, את בכלל לא שמת לב שהן שם ושאלת מה יהיה בסוף ומתי אני אתבגר, אבל בכל-זאת חייכת כשעניתי לך כשבין עכשיו לבין הסוף יש עוד מספיק זמן להתבגר אם רק לוקחים אותו ולא נותנים לו לברוח. מהחלון, יכולתי לראות ירח כתום וגדול מטפס מעל הגבעה הקטנה, יצאתי שוב למרפסת, שוב עובר ממשטח האבן החלק אל האבנים, ומרחוק שמעתי אותך קוראת לי, שלא אלך רחוק מדי כי תכף אנחנו יוצאים והולכים לפגוש אנשים ולאכול, אבל אני בכלל לא התכוונתי ללכת רחוק, רק עד לראש הגבעה וחזרה. מראש הגבעה, הירח כבר היה קצת גבוה יותר ובעיקר לבן יותר, והייתי צריך לעמוד על קצות האצבעות כדי לקטוף אותו. הירח מילא את כף היד שלי בכבדות רכה והאיר את האבנים שמתחתי דרך החרכים שבין האצבעות ותהיתי האם האנשים שנפגוש ירגישו בחסרונו. כשנכנסתי לבית, שאלת אותי אם אני כבר מוכן לצאת כי את מתה מרעב. לא ידעתי מה להגיד, אז רק הושטתי לך את הירח. את הסתכלת עלי, ואז על הירח, ואז שוב עלי וחיבקת אותי ואמרת שאני נורא חמוד והכל, אבל את באמת רעבה וחתיכה כזו קטנה של ירח זה פשוט לא מספיק.

אולי קצת קיטשי (ואולי הרבה), הסיפור הזה מוקדש לזאתי ולקצה כפיצוי על הפוסט האבוד וה(כמעט)נשכח. סופ"ש נפלא שיהיה...