אני דביל. ישבתי וכתבתי פוסט במשך קרוב לשעה ואז בהבלחת טימטום כבירה מחקתי אותו בטעות. אין בליבי ולו טיפת ספק שאני דביל. ועכשיו, אחרי שהסרנו את המשוכה הזו מדרכנו, אפשר להמשיך לפוסט שיהיה אינטרוספקטיבי מחד, פלצני ונוטה לשימוש במילים ארכניות מאידך ועם זאת עשוי לעטות על פניו מבע מעט הומוריסטי, אם כי כל לאחרונה, כל פליטת מקלדת הומוריסטית גורמת לי לנזוף בעצמי בקול פדגוגי על קלות הדעת שבה אני רואה את מצבי הנפשי הרעוע בעליל, ושאני, אם הייתי במקומי, לא הייתי צוחק. תאלצו לסלוח לי עם הפוסט יהיה מעט לא-עקבי או לא קוהרנטי במידה מניחה את הדעת, אני סובל ממצבי רוח מוזרים לאחרונה, מצבי רוח שנעים בין דכאון עמוק, אפאטיות מוחלטת לסביבה, מהורהרות אקזיסטנציאליסטית (אם יש בכלל דבר כזה ולא מדובר בגיבוב אותיות סתמי), יאוש מעצמי, הבלחות קצרות של אופטימיות בלתי מבוססת ותשוקה אדירה לתפוצ'יפס גריל ותפוחים ירוקים.

אני לא בטוח, אבל אני חושד שלמצבי הרוח המקצינים שלי לאחרונה יש קשר הדוק ביותר עם שינויים קיצוניים בהרגלי השינה שלי. אם בעבר הייתיישן בממוצע 7-8 שעות בלילה במשך השבוע וכ-12 שעות במהלך סופי השבוע, לאחרונה אני ישן 4-5 שעות בלילה באמצע השבוע, ו-6-10 שעות במהלך סופי השבוע. את שעות השינה החסרות אני משלים מדי פעם בשינה טרופה על הספה בשעות אחר-הצהריים ממנה אותה אני לא מצליח לנער מעצמי ממש לאורך כל הערב, הולך לישון מאוחר מדי, מתעורר בבוקר כמו זומבי, וכן הלאה והלאה. אם הסיבה לשעות השינה הבלתי-סדירות שלי הייתה איזו בחורה או לכל הפחות סקס מזדמן על בסיס קבוע אז ניחא, לא הייתי מתלונן, אבל הסיבה העיקרית לשעות השינה האלו היא כדורסל. ראשית לכל, במקום להתחיל לשחק כדורסל ב-8:00 בערב כפי שנהגתי עד כה, עכשיו המשחקים מתחילים רק ב-9:30 ומסתיימים באיחור דומה כך שללכת לישון מוקדם כהרגלי אני לא ממש יכול. מעבר לזה, גם הפלייאוף ב-NBA מדיר שינה מעיניי, מי לעזאזל החליט שזה סביר לשחק כדורסל ב-4 לפנות בוקר? מזל שעוד כשבוע לכל היותר זה יגמר.

הסובלת העיקרית ממצבי הרוח ומשנות הצהריים שלי היא אדנית הנענע המפורסמת. בימי הקיץ היא דורשת השקייה על בסיס יומיומי, וכשדרישותיה אינן נענות היא מרכינה את ראשה ומסתכלת עליי במבט עצוב בכל פעם שאני נכנס או יוצא מהבית. מכיוון שאני נוהג להשקות אותה רק בשעות אחר-הצהריים, שדווקא הן השעות שבהן האפאטיות והשינה נוהגות לתקוף אותי, יוצא שלא פעם ולא פעמיים אני שוכח להשקות אותה וכך היא נשארת יבשה ומסכנה עד למחרת. יכולתי כמובן להשקות אותה בערב, אבל אז אין לי כוח ובבוקר אין לי ממש זמן. ועם כל זאת, אני חושב שהנענע היא הסיכוי היחיד שלי לזוגיות יציבה בזמן הקרוב. בני אדם בכלל, ונקבות בפרט, מעולם לא הבנתי, הנקבות אינן ממש טורחות להביע בי עניין, ואני, כאמור, שקוע באפאטיות שלי ולא מזיז את עצמי לשום כיוון. כך שבסופו של דבר, נשארנו רק אני והנענע, אם כי אני חושש שגם היא תעזוב אותי אם אני אפסיק להשקיע ולהשקות. אולי אם היו לה ציצים העניינים היו נראים אחרת.

אמא חזרה לארץ אחרי שבועיים וחצי סוערים אצל סבתא בפריס ובאמתחתה ארסנל שלם של סיפורים שתמציתם "פריס נורא יקרה", בקבוק דרמבוי, בקבוק פאסואה (ליקר פסיפלורה, מומלץ ביותר) ושוקולדים בלגיים משובחים, אם כי לצערי לא ממדובר היה בסוג השוקולד האהוב עלי, עולם אכזר. כבר כמעט שהספקתי לשכוח בזמן שהיא לא הייתה כאן עד כמה זה נפלא לא לקבל 3 טלפונים ביום, אבל בכל-זאת אני סולח לה גם על הפגם הקטן הזה, הרי בכל זאת היא הביאה לי אלכוהול ושוקולדים וילדה אותי וכל זה , והיא אפילו נחמדה ואמא טובה מאוד בסך-הכל, אני חושב שאני פשוט אסבול בשקט.

אני מודע, אגב, לעובדה שהפוסט הזה מתחיל להיות קצת ארוך ושגם ברגעיו היותר-מוצלחים לא ניתן היה להבין מה בדיוק אני רוצה מעצמי, ממכם או מהעולם בכלל, אבל עד שסוף-סוף יש לי קצת חשק לכתוב אני אעשה את זה ואתם תסבלו בשקט כי זה הבלוג שלי. נכון שקצת נטשתי אותו לאחרונה, ושרוב הפוסטים שכתבתי בזמן האחרון היו קצת סתמיים, אבל כך הרגשתי לאחרונה וזה. "וזה", אגב, היא מילה שהפכה למאוד שימושית לאחרונה בלקסיקון המתדלדל-מחמת-הסניליות שלי, אני מוצא שהיא שימושית להחריד בכל מיני מצבים שבהם יש מן הראוי לומר משהו ולהרחיב, אבל פשוט אין דבר שעולה במוחי שראוי לאומרו. וזה.

ואם כבר בענייני פוסטים עסקינן, נדמה לי שאף פעם לא ציינתי זאת, אבל אני אוהב מאוד פוסטים ארוכים למרות שכמעט אף פעם אין בכוחי לקרוא אותם עד הסוף. אני יודע שזה נשמע קצת מוזר וזה, אבל תחושת הסיפוק שאופפת אותי כשאני מסיים לקרוא פוסט ארוך במיוחד היא באמת חוויה נפלאה וקצת חבל לי שלא מעט כותבים, ואני ביניהם, מסתפקים בפוסטים קצרים, לעיתים בני משפט אחד ולעיתים אף מילה בודדת. עד שאני כבר עושה טובה ונכנס לקרוא, זה קצת מבאס לגלות שורה או שתיים שלאחריהן תחושת ריקנות אינסופית. טוב, די ללהג ולבזבז חלל איחסון אינטרנטי, אני צריך לכת לנמנם קצת, ועד אז אני אשאיר אתכם, המגיבים, עם משימה שהיא סוג של אתגר, מי שיצליח להתייחס בתגובה אחת לכל הנושאים שעליהם כתבתי בפוסט הזה יזכה בהערכתי ויתכן שאף יוכתר כ"איש המוזר הזה שקורא פוסטים ארוכים ומשמימים להחריד בלי שום סיבה הגיונית הנראית לעין וזה".