פתאום קם עטלף בבוקר, לא ממש מרגיש שהוא עם אלא יותר עייף ורטנוני, אבל בריא לחלטין בגופו, גם אם לא בנפשו. מתמתח, מצחצח שיניים, גורר את עצמו לעבודה כשפתאום הוא מרגיש בכל נימי נפשו ובכל אברי גופו הרגשה שאי-אפשר לטעות בה. לא, אלו לא גזים, גם לא עקיצת יתוש בין אצבעות הרגל, היום יש לו תור לשיננית. האמת היא שלא היו לי ציפיות גדולות מדי מהביקור השנתי שלי אצל השיננית, קצת חפירת חניכיים טובה עם הדבר הדוקרני והמעצבן הזה שלהן, אולי הברקת שיניים עם הדבר המסתובב המגניב, איזה "אתה משתמש בחוט דנטאלי?" קטן. יו קנואו, דה יוז'ואל סטאף. השינניות אצלנו בקיבוץ מתחלפות אחת לכמה זמן, כך שכבר יצא לי לעבור תחת ידיהן המסורות של כמה מן הסדיסטיות האלו, אבל אף אחת מהן לא הכינה אותי לזאתי.

במבט ראשון היא דווקא נראתה חביבה, צעירה יחסית, ג'ינג'ית, עיניים כחולות, מחייכת, מה כבר יכול להיות רע? אוהו... כמה שטעיתי. התפלצת הבלתי-חביבה הזו ביתרה, שיסעה, קרעה וחתכה את חניכיי המסכנות לגזרים עם הדוקרן, משאירה אחריה שובלי דם בכל אשר תלך, ואפילו מחמאה קטנה על כך שאני מקפיד לצחצח שיניים פעמיים ביום ולהשתמש בחוט דנטאלי ובמי-פה לא הוצאתי ממנה. ואם חשבתי לרגע שהגרוע מכל כבר מאחורי, מיד הנחיתה עלי האנטיוכוסית עוד גזירה, מסתבר שאחת משיני הבינה שלי, השיניים הקטנות והחביבות שמסתתרות באחורי הפה שלי כבר שנים מבלי להפריע לאיש (ובטח שלא לי), היא בעצם סוכנת סמויה של האויב (יהא מי שיהיה) ויש לעקור אותה בדחיפות לפני שתצליח לבצע בי את זממה, או מה שזה לא יהיה.

יצאתי משם בעודי תוהה לעצמי, מי בשם כל האלים שם אותה לשופטת עלי? על מה ולמה לגדוע בשר מבשרי? מה עשתה לה רע השן הקטנה שלי? אולי אני עוד אצטרך אותה פעם? אני בטוח לגמרי שאם הייתי מציע לה להסיר את הטחול שלה כי אולי פעם תהיה בו דלקת או משהו היא לא הייתה ששה כל-כך אל המזרק והאיזמל, אז למה סתם לעקור ישר, הא? אולי אפשר לפתור את הסכסוך הזה בדרכי שלום? נותר לי רק לקוות שהרופא השיניים, ישתבח שמו, ישים את המרקיזה דה-סאד ואת האיזמל שלו במקום הראוי להם ולא אצלי בפה. אגב, סתם לידיעתכם, זה לא שיש לי ממש פחד נוראי מרופא שיניים, כבר עברתי אי-אילו סתימות בחיי, ואפילו עקירה אחת כשהייתי צעיר ופוחז, אבל עקירת שן בינה לא נשמעת לי כמו חוויה מלבבת במיוחד. אם תסלחו לי, אני אלך עכשיו להתחבא מתחת למיטה עד שהיא תלך. או משהו כזה.