חשבתי היום, אם היה רק רגע אחד בחיים שהייתי יכול לבחור לחיות פעם אחר פעם. רגע אחד, שבניגוד לכל אותם רגעים שלעולם לא יחזרו, שדווקא הוא יחזור על עצמו שוב ושוב, הייתי בוחר דווקא ברגע שאותו עדיין לא חוויתי. אם הייתי יכול לבחור רק רגע אחד בחיים, אני חושב שזה היה הרגע ההוא, השנייה הזו שלפני המוות, שהסוף כבר ידוע ונשארה רק ההשלמה. אולי זה מוזר, אולי זה טיפשי, אבל זה בעצם הרגע היחיד בחיים שאין בו טיפה של דאגה, טיפה של פחד מפני מה שעלול לקרות, כי מה שיקרה בעצם כבר ידוע, ומעבר לו אין כבר כלום, רק חושך. בכל רגע של אושר בחיים תמיד יש את טיפת הספק, את הידיעה שזה לא ימשך, את הפחד, ורק הרגע הטהור של ההשלמה עם המוות, הרגע שאחריו אין עוד כלום, הוא השקט הנקי ביותר.

אולי זה קצת פסימי, אולי יש באמת רגעים של אושר טהור, מזוקק, נקי. אולי תבוא עוד פסגה אחת, גבוהה עד כדי כך שאפילו הירידה הבלתי-נמנעת היא עדיין בלתי נראית, ואולי לא. אולי מכל פסגה רואים רק את הדרך למטה, ובכל תחתית יש רק את הכמיהה לפסגה. ואולי גם בסוף אין השלמה אלא רק החמצה, החמצה שלכל הפסגות שלא-נכבשו, כל השיאים שלא נחוו ורק זכרון עמום של קשיי הדרך.לא יודע. ואולי פשוט אין מסקנה. אולי אין רגע אחד ששווה לחוות אותו שוב ושוב. אולי בכלל אין בזה שום ערך.

בלי תכלית.

בלי הגיון.

בלי מסקנה.