החיוך, החביבות, הסימפטיה, ההקשבה, הנחמדות, חוש ההומור, הצחוק, הכל מסכה. כל מה שאני מראה כלפי חוץ, אין בזה כלום ושום-דבר עם מה שהולך בפנים, או יותר נכון, מה שלא הולך בפנים, כי בפנים אני חלול, ריק. כי בפנים אין לי שאיפות, בפנים, כבר ויתרתי על אהבה, בפנים כבר השלמתי עם הריקנות, בפנים שום-דבר לא באמת נוגע בי, למרות שאני מנסה. בפנים אני יודע שאני חלול. ולא יעזרו מילים טובות וגם לא כוונות טובות, לא יעזרו חיוכים ולא תעזור הקשבה, גם המילה הנכונה בזמן הנכון כבר לא תשנה כלום, כי מבפנים כבר אין כלום, אפילו היאוש כבר נעלם, ונשארה רק אבן קרה שלוחצת על החזה ומקשה על הנשימה, והאבן הזו היא הידיעה שיכול היה להיות אחרת, אולי יכול עדיין להיות אחרת. אבל זה לא יהיה אחרת, כי אני נתתי לעצמי להתרוקן מהכל, מההערכה העצמית, מהבטחון ביכולות, מהרגש, והצטנפתי אל תוך הקונכיה הקטנה והחלולה שלי, כי רק מי שלא נוגע ולא עושה, לא נפגע, ואולי ככה גם אני אפסיק להפגע.

אבל בסוף הקונכיה שלי תימחץ, ונשאר רק לתהות האם אני אהיה בתוכה כשזה יקרה.