הטלפון העיר אותי בעשר וחצי לפנות בוקר, השמש, כמדומני, עדיין לא זרחה בחוץ, הציפורים שהיו אמורות לנחור על העצים עדיין לא שבו מהאפטר-פארטי והכל היה שקט פרט לפלאפון המטרטר שלי. עניתי לשיחה ב-"הלו" הכי עייף, מדוכא, חסר מוטיבציה ורצוץ שאני מסוגל להוציא מגרוני בשעות כאלו (ו-אוהו כמה שהוא היה עייף מדוכא, חסר מוטיבציה ורצוץ), מהצד השני הייתה מישהי מהעבודה שלי שביקשה ממני במפגיע להגיע לעבודה יען כי הייתה תקלה (שהיא אחראית לה) וחסרים אנשים (מעניין לי ת'תחת), אבל לצערי עירפול החושים שהייתי מצוי בו מנע ממני לחשוב על תירוץ מוצלח במיוחד או להרדם לפני שהיא תסיים טרטר לי באוזן ולכן נאלצתי להענות לבקשה המפוקפקת.

בחוץ היה חם נורא. הדבר היחיד שהיה נורא יותר מהחום בחוץ הייתה הלחות, והדבר היחיד שהיה נורא יותר מהלחות היו הלקוחות המטומטמים שסירבו להבין שאני לא יכול לענות לשאלות של 3 אנשים בו זמנית וגרמו לי להצטער שאני לא נועל את הסנדלים על הידיים ויכול ליידות בהם אותן ביתר קלות ודיוק.  המשמרת עברה לה בדכדוך (בגלל העונש הבלתי צפוי), פכפוך (בגלל מפלי הזיעה הניגרים) ועצלתיים (כי בחום הזה, אפילו הזמן לא זז), אבל איכשהו, 3 קרטיבים, 2 ליטר מים, 7 לקוחות מטומטמים, 5 לקוחות אידיוטים, 10 לקוחות נודניקים ו-4 שעות מאוחר יותר, גם היא נגמרה.

אחרי המשמרת הלכנו לרבוץ קצת בבריכה, כולם נכנסו למים ורק אני, שמסרב עקרונית לשכשך בשתן של אנשים שאני לא מכיר, ישבתי על הדשא (או שמא יש לומר על כיסא שעמד על הדשא), שתיתי בירה קרה, אכלתי ענבים, בהיתי בהערכה בצד הפנימי של העפעפיים שלי והתפלאתי על השקט המפתיע שהשתרר אצלי בראש. בסוף נמאס לי והלכתי הביתה.