יותר מהבלוטה המציקה, יותר מהידיעה שצריך ניתוח, יותר הסיכוי הקטן שזו לא סתם ציסטה, יותר מזריקת ההרדמה, יתר מזה שחתכו לי את השפה לגזרים, יותר מהתפרים, יותר מהדם, יותר מהכאב שאחרי, יותר מהנידנודים הבלתי פוסקים של אמא, יותר מאיך שזה נראה, יותר מהעובדה שיקח לזה לפחות 4-5 ימים להחלים, אפילו יותר מהעובדה שאני לא יכול לאכול ולשתות כמו בנאדם, מה שהכי מפריע לי זה שאני אפילו לא יכול לקטר ולהתמרמר כמו בנאדם ונאלץ להביע את עצמי אך ורק בכתב או בהברות רטנוניות.

אז אם בימים הקרובים אני קצת (הרבה) פחות נחמד מבד"כ, זה לא אישי, זה רק המירמור מחפש לו דרך החוצה. שתדעו.