כבר הזכרתי כאן את אבא שלי, כמדומני, בפוסט ההוא שבו סיפרתי על המשפחה המורכבת, המורחבת והמאותגרת משפחתית שבאמתחתי, וגם בפוסט אחר שבו תמכתי בו נפשית  בעת שהחליט לרכוש מחשב חדש וגם, כמדומני, באיזה פוסט על ארוחת צהריים. בכל-אופן, מחר, בסוג של צירוף מקרים שעדיין אינו נהיר לי לגמרי, בדיוק שנה אחרי יום הולדתו ה-59 הוא עומד לחגוג את יום הולדתו ה-60. מוזר. האירוע, שיחגג כנראה באופן צנוע למדי בארוחת צהריים אצלו בבית, אמור להיות מחר, ועלי הופקדו שלוש משימות חשובות, הראשונה הוטלה עלי על-ידי לא פחות ולא יותר מאשר נוכחיתו של הפטריארך ואימו של אחי שביקשה ממני לדאוג שאחותי (או יותר נכון חצי אחותי, ביתו של אבא מנישואיו השניים), שלא מדברת עם אבא כבר אי-אילו שנים, תחרוג ממנהגה ותכבד את האירוע בנוכחותה. ובכן, משימה א' הוכתרה בהצלחה חלקית כשהגברת לא סירבה לבקשתי, אם כי גם לא הבטיחה שתבוא, ולפיכך סיכמנו שנדבר מחר. עם כל הרצון הטוב והתקווה שהיא אכן תגיע, זה לא יקרה, היא עקשנית, מסתבר, בדיוק כמו אבא שלה ואחיה הגדול, רק שבניגוד אליהם, יש לה את הטאקט שלא לסרב באופן מיידי אלא להמתין עד לרגע האחרון ואז לשלוף תירוץ מוצלח מהכובע. מצד שני, לכו תדעו, לפעמים יש הפתעות בחיים.

משימה שניה לאירוע הוטלה עלי על ידי לא אחר מאשר בנו הבכור של אבא, קרי-אני. החלטתי שאחרי 25 שנים שבהן כמו הפאראזיט שאני, מעולם לא קניתי לאבא מתנת יום-הולדת, החלטתי הפעם להפתיע אותו בערכה נאה לשתיין היין הכוללת אי-אילו אביזרים שימושיים לפתיחת ומזיגת יין, עניין פעוט של קצת יותר מ-200 שקל כולל לוחית קטנה עם הקדשה חרוטה. אני לא בטוח אם הוא יאהב את הרעיון או לא, אבל אני די בטוח שהוא יגיד שלא הייתי צריך לקנות לו שום דבר. אמנם אנשים רבים אומרים "לא היית צריך" כשהם מקבלים מתנות, אבל הוא, כמדומני, היחיד שגם מתכוון לכך ברצינות. כל ענייני המסיבות, ימי-ההולדת ושאר התופינים רחוקים ממנו כמרחק תספורת ממוש בן-ארי.

משימה שלישית ואחרונה וחשובה מכל לאירוע המתקרב הוטלה עלי על-ידי לא פחות ולא יותר מאבי המשפחה, הפטריארך וראש החמולה בכבודו ובעצמו, האדון הנכבד מר אבא. בפעם האחרונה שבה הוזמנתי לארוחת צהריים עם אבא וחבר-מרעיו הוטלה עלי המשימה של רכישת האבטיח המסורתי, ולאור הצלחתי הכבירה במשימה דאז (קרי, האבטיח היה אדום, מתוק ומשביע רצון לכל הדעות פרט לעובדה המצערת שמפאת קוטנו של המקרר בביתי נבצר ממני לקררו כיאות ולכן נאלצנו לאוכלו בטמפרטורת החדר), הופקד בידי שוב פרוייקט אבטיח שאם גם בו אעמוד בכבוד מובטח לי, כנראה, תפקיד אבטיחיונר הכבוד של המשפחה. אל תטעו לרגע לחשוב שתפקיד האבטיחיונר המשפחתי הוא תפקיד שיש להעריכו יתר על המידה, אבא, כמדומני, כבר הפנים שמבנו הבכור שלא היה קרבי בצבא, לא ריפד את כתפיו בדרגות קצין מבורזלות ואף תואר אוניברסיטאי אין באמתחתו על אף גילו המקשיש והולך, לא יצא דבר טוב, ולכן, על מנת להעניק משמעות לחיי הריקים והריקניים, הוא עלול לחוש את הצורך למנותני לאבטיחיונר המשפחתי ובכך להצילני מחיים חסרי תוחלת של ממש.

* הערת אגב, אני חושב שהפטריארך היה מעדיף למנותני אחר כבוד לקצין האבטיחים המשפחתי, אבל כאמור, קורס קצינים מעולם לא עשיתי ולכן אפשרות המינוי היוקרתי הוסרה מסדר היום עד שאשלים את החסר, כלומר לתמיד.

ועכשיו, אם תסלחו לי, אני צריך ללכת לשתות בירה ולעשן סמים עד שאתמוטט, היו שלום.