טוב, את גרסת המין היפה לסוף השבוע האחרון שלי כבר קיבלתם, ועכשיו, באורח בלתי נמנע ובאיחור בלתי-אופנתי בעליל, הגיע הזמן לגרסת העטלף לאירועים שהיא, כידוע, גירסה סובייקטיבית לחלוטין וקשריה למציאות מפוקפקים מפאת זכרוני הדהוי, הכרתי המעורפלת ועייפותי הבלתי-נמנעת לאורך מרביתו של הסופ"ש. ובכן ביום חמישי, שעה שהגברת עדיין נמה לה את שנת היופי שלה וחככה בדעתה האם להשכים קום ולהקיץ כבר ב-11 בבוקר או שמא להתמהמה ולחרופ עד חלוף הצהריים, קמתי אני לעבודת היום. לא שהעבודה שבה אני עוסק היא קשה באופן חריג, אבל לסבול יום שלם המלא במסכת של טירטורים שונים ומשונים וללא הפסקות פרט לארוחת בוקר מקוצרת שנקטעה באיבה, זה לא בדיוק מיי קאפ אוף טי שלי, אבל למרות הכל ואחרי ככלות, בשעה 15:00 הפלתי את כל מה שהיה או לא היה בידי באותו הרגע ונפניתי אל המשימה החשובה של היום, השמשת הבית כך שיהיה ראוי למגורים של יצורים מעט מפותחים יותר היגיינית מאשר הרווק הארצישראלי המצוי. המסכת כללה קירצוף השירותים והמקלחת בכמויות מסחריות של חומרי ניקוי, פיזור שכבות האבק הנפלאות שעל איסופן עמלתי חודשים רבים, שטיפת הרצפה שלוותה בהכחדתה הסופית והבלתי ניתנת לשיקום של חוות הדאסט-באניז המשגשגת שלי ושטיפת מושבת הכלים שבכיור שאחרי קירצוף הגון היו כמעט יכולים לזכות בחותמת האישור מכמה ממסעדותיה הנחשבות פחות של בומבי.

אחרי כשלוש שעות של ניקיונות אמרתי נואש והסכמתי על דעת עצמי שמה שטרם הספקתי לנקות יאלץ להשאר כמות שהוא ופניתי לרכישת כמות מכובדת של מצרכים להפגת הרעב ו/או השעמום בסוף השבוע, כ-12 בקבוקי חצי ליטר של בירה (גולדסטאר ברובם, טובורג רד במיעוטם), חבילה גדולה של גלידה (לה קרמריה, וניל עם ריבת חלב ואגוזים), קולה (צמד בקבוקי ליטר וחצי), שני סוגי פסטרמה (כתף בקר והודו), נישנושים קלים (תפוצ'יפס, קרנצ'יפלקס, גרעינים, OK), פיתות, ואפילו קצת ירקות ופירות אחרי שחברה של חבר טענה בתוקף שכשבחורה מגיעה לבית, חייבים להיות בו שכזה כדי שגם למין הנשי חובב הבריאות יהיה מה לאכול, מיותר לציין שהגברת נחרה בבוז לכיוונם תוך שהיא לוגמת קולה, מנשנשת OK ומעשנת סיגריה, אבל כרגע אני מקדים את המאוחר. אחרי שהבית היה מוכן, עד כמה שאפשר, וגם בעל הבית היה נקי פחות או יותר, אם כי בלתי מגולח למשעי בהתאם לדרישתה של הגברת, פניתי לבית אמא, אותה הזנחתי מעט בזמן האחרון, לטובת ארוחת ערב ומעט קוואליטי-טיים, היה טעים. באיזור 9 וחצי, ובאיחור של שעתיים הואילה סוף-סוף הגברת להודיע לי ענוגות שהרכבת הזיזה את עצמה ושדי בקרוב היא תגיע לתחנת הרכבת הסמוכה למקום מגורי, יצאתי אל הדרך ואחרי רבע-שעה של נסיעה ו-10 דקות המתנה ברכבת עצמה, יצאה סוף סוף הגברת המותשת מהנסיעה יחד עם ישבנה החביב עלי עד מאוד, איתו היא מסוכסכת מזה זמן-מה אחרי שלטענתה (המופרכת לדעתי) גילה נטייות התרחבות והתפשטות מוגזמות, ופתחה רשמית את סוף השבוע.

כשהגענו לביתי הקט לא השתהתה הגברת והוציאה רשימת דרישות שלא היו מביישות גם את חסן נסראללה בבואו לדון על עסקת חילופי שבויים, ראשית, היא התיישבה מול המחשב, טענה במפגיע שהיא מותשת ותבעה קולה ו-OK, שניהם סופקו במהירות בתוספת מסאז' קטן און דה סייד. אחרי מספר דקות המשיכה הגברת וטענה הגברת שהיא נורא עייפה, התחפרה מתחת לשמיכה והודיעה שהיא מתה מעייפות והולכת לישון, אך כשהצטרפתי אליה אחרי מס' דקות, מיד נשלחו גשושים מצידה לכיוון תכשיטי המשפחה, מה שהוביל, כפי שאתם יכולים לנחש, לסקס. הגברת אמנם התמרמרה קלות ששלוש פעמים בלילה זה לא מספיק לה והיא רוצה יותר, וזאת למרות שאני לעומת זאת, יהא אלוהים עדי, אחרי יום מפרך, עשיתי כמיטב יכולתי, אבל אחרי הפעם השלישית תש כוחי ועברתי לביצוע מרטיט ומענג כאחד של קונצ'רטו נחירות מתוזמר היטב.

שארית סוף השבוע עברה עלינו בחילופי מקומות בין המחשב והטלוויזיה עם גיחות מזדמנות לכיוון המיטה לעשות את מה שיש לעשות במיטה. כמו כן, בשישי בערב הגיעו אלינו כמה מחברי הטובים ביותר (הם יהודים) לצפות במשחק הכדורסל בין ישראל ללטביה ולאחר מכן קפצנו לביתו של אחד מהם לארוחת שישי מאוחרת. הגברת, כך נראה, נהנתה, אם כי קשה לומר שתקשורת של ממש התפתחה בין הצדדים. וכך הגענו לנו בעצלתיים ליום ראשון בבוקר בו נאלצתי לעקור את הגברת מיצועה בשבע ושלושים לפנות בוקר על-מנת שתספיק להתקלח, וזאת כדי שאוכל לניידה לתחנת הרכבת הקרובה ולהגיע בזמן לביקורת שאחרי הניתוח הקטן ההוא, וכל זאת בגשם שוטף שהפתיע כך סתם פתאום בלי התרעה מוקדמת. הגברת הגיעה בשלום ליעדה, וכך גם העטלף שהספיק לביקורת שם גילה שהדבר שהתנחל על שפתו היה גידול שפיר ובלתי מזיק לחלוטין, אם כי כזה שעלול לחזור בעתיד. יצאתי מבית החולים שמח וטוב-לב והלכתי לעבוד עד 7 וחצי בערב (אם כי כבר קצת פחות טוב-לב והרבה פחות שמח).

מה יהיה הלאה? אין לי ממש מושג, אני אמנם אופטימי קלות בנוגע לסיכוי ההמשך, אבל לאור נטייתה הבוטה של המציאות לסטור על פרצופי עם מחבתות במקרים שכאלו, אני סבור שאולי עדיף שאשמור על פרופיל נמוך לעת עתה.