עד אותו הערב הייתי תוהה לא-פעם בשביל מה בכלל צריך אותי כאן. לעבודה הזו הגעתי דרך איזו מודעה באינטרנט, במודעה עצמה לא היו יותר מדי פרטים, "הישראפאב מחפש מאבטח, יוצא יחידה קרבית בעל ניסיון" ומספר טלפון. ניסיון באבטחה אין לי ממש וגם ביחידה קרבית לא הייתי, אבל עבודה זו עבודה ואת הכסף הייתי צריך, הרמתי טלפון וקבעתי ראיון. לראיון עצמו הגיע הבעלים, בחור חבוט ומקריח בן 30 ומשהו, הוא לא נשמע מוטרד במיוחד מהעובדה שאין לי עבר קרבי או ניסיון באבטחה ורק אמר כמה מילים על זה שהטיפוסים שמגיעים למקום לא מעוררים בדרך-כלל בעיות מהסוג שדורש עבר קרבי.

כבר מהלקוח הראשון הבנתי שהפאב הזה הוא לא ממש פאב רגיל, היה משהו בקהל האנשים שנכנסו אליו שגרם לי להיות מאוד רגוע בכל פעם שמישהו מהם עבר לידי, ורק מדי פעם, באופן סמלי, הייתי מציץ לאיזה ארנק או מעביר את הגלאי על קו המכנסיים כדי לגלות איזה נשק חבוי שאף פעם לא היה שם. אבל העניין עצמו היו האנשים, כשנכנסו, תמיד היו נדמים לי בלי פנים, חסרי תווים או איפיון כלשהו, אבל תמיד כשיצאו, שיכורים במידה כזו או אחרת, נדמה היה לי שאפשר לקרוא את סיפורו של כל אחד ואחד מהם על פניו, או לפחות עוד חלק ממנו.

בפניו של אחד יכולת לקרוא מסעות בארצות רחוקות, ירוקות ואת עקבות אצבעותיהן של נשים מלוכסנות. אצל אחרת שהייתה מגיעה תמיד לבדה, עטוית קולר עור שחור, יכולתי לקרוא את ערגתה אל כאב הניחומים. ועוד אחת אני זוכר, מגיעה הייתה בריצה קלה, עקבות גלי האוקיינוס בשערה הגולש. רבים היו, בפניו של כל אחד תווים בודדים, מטושטשים, אבל גם סיפור גדוש ומלא. לפעמים היו מגיעים גם חדשים, עוברים על פני בבישנות, מנסים לפלס את דרכם בקהל אל מקומם, חלקם היו מתייאשים ויוצאים עוד לפני שלגמו לגימה אחת מהבירה, אחרים היו מוצאים את המקום הטוב ביותר פנוי מן ההתחלה ותוך דקות ספורות כבר היו נערמות הכוסות על שולחנם.

אחת לזמן מה היה שולח אלי הבעלים את אחת המלצריות עם כוס גינס קרה וצלוחית זיתים דפוקים, ועם האור הראשון היה משחרר אותי למרות שלא פעם היו עוד אנשים ישובים בפנים. גם כשהייתי מגיע, עם השקיעה כפי שביקש ממני הבעלים, כמעט תמיד היה כבר הפאב פתוח, הקבועים כבר מתאספים בשולחנות והמלצריות חולפות מהמטבח או מהבאר עם מגשים עמוסים. לפעמים הייתי תוהה לעצמי אם המקום בכלל נסגר אי-פעם ואם לפחות יש עוד מאבטח שעובד בשעות היום, אבל אז הייתי פוטר את המחשבה כמגוחכת וממשיך לבהות בפניהם של העוברים והשבים, קורא סיפור אחר סיפור, פרק ועוד פרק.

ערב אחד, דקות אחדות אחרי שהגעתי, יכולתי לראות את אחד הקבועים מגיע מכיוון הים, כאילו יוצא מתוך שקיעה אדומה. כבר הכרתי אותו, לא רק את הסיפור שקראתי בפניו אלא אפילו חלק מתווי פניו נראו לי מוכרים, בעיקר שיניו הקדמיות הבולטות, אבל הפעם היה משהו שונה, משהו שלא יכולתי לשים עליו את האצבע, אבל הוא היה ברור ומוחשי כמו מילה שעומדת על קצה הלשון ומסרבת להאמר. הוא נכנס בלי להגיד מילה, אבל התחושה המוזרה הזו עמדה כמו גוש מתכת בגרון, מקשה על הנשימה גם אחרי שהתמזג בין היושבים. כשהצצתי פנימה יכולתי לראות אותו רואה איזה משחק כדורגל כשלידו מכרכרות כמה פרגיות צעירות ונאות, הוא כמעט ולא לגם מהבירה שלו, אבל עדיין היה נראה שיכור מעט. המשכתי להביט על העוברים ושבים, השעות חלפו להן, וכבר כמעט הגיעה שעת הזריחה כשלפתע שמעתי קולות מריבה מבפנים, אותו בחור עמד והתווכח עם כמה גברים. רציתי להכנס ולהפריד, אבל בעל המקום סימן לי בידו להשאר במקומי.

הוא יצא אחרי מספר דקות, עדיין מלווה באותן בחורות, אחת מהן רשמה לו משהו על פיסת נייר, אולי מספר טלפון, ואז נשקה לו, ניסיתי להקשיב למילותיה, אבל רק אותה תחושה שחשתי קודם לכן חזרה ועלתה בי, מעמעמת את פניהם ואת דיבורם. שלושה גברים שעברו לידי קטעו לרגע את הריכוז שבו הייתי, הם התקרבו אל הבחור באיום עם מוטות ברזל ולפני שיכולתי לזוז הוא כבר היה על הרצפה מקופל מבעיטה לביטנו. ציפיתי לשמוע אותו צועק וכבר כמעט קמתי לעזרתו, אבל הקול שיצא מפיו היה דווקא צחוק פרוע. צחוקו עצר אותי לרגע, התחושה בגרוני עלתה חזקה ממקום ואז פקעה בנשיפת אוויר ארוכה. דמות כלשהי, לא הספקתי להבחין אם גבר או אישה, חלפה לידי, מסמנת לי לבוא לעזור, אבל כבר היה ברור לי שזה חסר תועלת. הבטתי שוב בפניו של הבחור, הן עדיין היו מטושטשות, אבל את הסוף כבר יכולתי לראות בבירור.