טוב, אז אחרי שחיבקתם, ליקקתם, נישקתם רטובות, הקפצתם בלונים והפרחתם חשפניות מתוך עוגות קצפת לכבוד יום הולדתה של הזובו, כפי שנתבקשתם לעשות אך לפני שעות ספורות, אפשר לעבור לזוטות הפחות חשובות של היום ולפוסט מרגש שיכלול את מעללי עם לא פחות מ-3 בלוגריות שונות, אקסית מיתולוגית אחת, שני כריכים, נציג משטרת ישראל, שני סרטים, מאמן נבחרת ישראל בכדורסל, חתול ערס, כמות נכבדה של גביניות וגם שדה כותנה אחד. אז איפה היינו? אה. כן. יום ראשון בבוקר.

האמת היא שהכל התחיל עוד הרבה קודם, כשהיא הזמינה אותי לנצל ניצול מחפיר את העובדה שהופקדה בידיה האמונות דירה אי-שם בפופיקו המהביל של גוש-דן ולהתארח אצלה ליום או יומיים של סקס, סמים ורוקנרול, רק בלי הסקס. והסמים. והרוקנרול. לפיכך הקצתי לי ביום ראשון, כשעתיים לפני היקיצה הטבעית הטבעית שלי, אספתי לי מעט מיטלטלין בתיק גב קטן ושמתי פעמים אל תחנת הרכבת הקרובה. על הדרך התקשרתי לכמה אנשים שלפי פקודת התראה אותה הנחתתי מראש אמורים היו לשעשעני עד שתסיים המידורי לעבוד ותוכל לאסוף אותי, אך הם כולם, או שמא יש לומר כולן, השתינו בבוז על פקודותי ונעלמו לעבר האופק התל-אביבי רכובות על מטאטא.

בסיכומו של יום מצאתי את עצמי בשעת צהריים, בטבורו של קניון עזריאלי, אלפי חיילים רעבים מבצעים תרגיל פרט-חוליה-כיתה-מחלקה, פורצים את שערי הקניון ומסתערים אל עבר המקדונלדס המבוצר בארנקים שלופים, זועקים חמס ותובעים מזון. באופן מפתיע, גם סוג של סלבריטאי היה שם, אם מאמן נבחרת ישראל בכדורסל לשעבר, מולי קצורין, עונה בעיניכם על הגדרת הסלבריטאי. ראשית חכמה, כך חשבתי, יהיה מן הראוי להוציא מעט מזומנים, ולכן פניתי אל הכספומט. חשבתי להוציא 100, אולי 150 שקלים, אבל הכספומט הציע רק סכומים המתחילים ב-200 שקלים ומעלה, המחשבה ללחוץ על כפתור ה"סכום אחר" עברה לרגע במוחי, אבל במחשבה שניה הסקתי שאולי עדיף שלא להיות מטרה ללעגו ואולי אף לפיחפוחיו של כספומט עזריאליני מצוייץ, נכנעתי והוצאתי 200. משם ניגשתי לסעוד את ליבי בסנדוויץ' רוסטביף, אבל הצצה בשעון עם תומו של הכריך הבהירה לי שיש לי עוד לפחות 3 שעות להעביר בקניון הארור. הלכתי לסרט באולם עם עוד 3 אנשים פרט לי, היה נחמד. הרע מת בסוף. הופתעתי.

שם פחות או יותר אספה אותי המידורי לדירתה המכובדת שם זכיתי להכיר את נסטור, חתול ערס וצמא-צומי שהסתער עלי בדרישה הבלתי מתפשרת שאשרת אותו ואסור לכל גחמותיו. המידורי לעומת זאת, עשתה כמיטב יכולתה לפטמני בגביניות, רוגלעך, שוקו ושניצלים, אך כולם נתקלו בחומת סירוב עיקשת מצידי (טוב נו, חוץ מהגביניות ששברו את כוח הרצון שלי). העברנו עוד כשעה וחצי בצפייה בסרט החביב עלי עד מאוד "הנסיכה הקסומה" ומשם נסענו לבית הוריה של המידורי שם אספנו מצלמות שנותרו ללא שימוש ואף זכיתי לפגוש את אבא-מידורי השוטר ואת סחלב-של-אמא-מידורי הידוע בכינויו פלנופסיס (נשבע באלוהים שככה קוראים לו).

משם המשכנו ישירות לועידת פסגה אימתנית עם שתיים מאושיות הישראבלוגריה בפאב עלום-שם שפרטיו ישארו חסויים ככל הנראה, אך לפני-כן נאלצנו להתמודד עם קשיים מסויימים בניווט שהביאו אותנו לשיטוט חסר תכלית בכמה מרחובותיה הצדדיים יותר של ת"א עד שבסופו של דבר מצאנו חניה מרחק כעשר דקות הליכה מאותו פאב (ההדגשה מכוונת, עוד נחזור לפרט המידע החשוב הזה). נכנסו אל הפאב כדי למצוא את עמיתותינו לועידת הפסגה, הזאתי והקצה עסוקות בשיחות שברומו של פסנתר (!!!!!), הזמנו לנו בירות והתחלנו לעשות מה שעושים בכל ועידת פסגה ישראבלוגרית, לרכל על בלוגרים אחרים, למרר על מר גורלנו ולדסקס על סקס. או משהו כזה. שתי בירות, כריך אנטריקוט ודי-הרבה צחוקים מאוחר יותר, נפרדנו יפה לשלום אחדים מהשניים, ובדיוק 10 מטרים מפתח הפאב נתקלנו ברכבה של המידורי. עד כאן על חוש הניווט שלנו.

חזרנו לביתה המאומץ של המידורי שם פרשתי לישון על הספה רק כדי לגלות שאת נסטור לא ממש מטרידות שעות השינה היקרות שלי, הוא רוצה צומי ויהי מה. צייתתי מחוסר ברירה והוא אישר לי כמעט 4 שעות שינה רצופות, כפרעליו. כשקמתי בבוקר שוב עטה עלי המידורי בדרישות שאוכל רוגעלה ואשתה שוקו. נאלצתי לציית בעל כורחי. נסענו לנו לדיזינגוף סנטר, הסתובננו קצת אנה ואנה, הסתובננו לנו בחנויות דיסקים, ושם גם נפרדו דרכינו. היעד הבא שלי הייתה האקסית המיתולוגית עליה לא ממש כתבתי כאן פרט לאיזכור אחד ישן וחצי בדוי, היא נוסעת לטיול קצר בו תהיה מעורבת גם נפאל ועזרתי הייתה דרושה לה במידע מודיעיני מקדים על הממלכה ההררית, היה ממש נחמד ומשעשע וגם סנדביץ' עם חזה אווז היה. וגם שייק מלון-אננס-ליצ'י. וגם טעים.

חזרתי הביתה עייף ומסריח, כפי שבוודאי יכולתם לקרוא בפוסט הקודם, אבל גם כאן לא נסתיימו תלאותי ליום ארוך זה. הזובו, מסתבר, החליטה מסיבה כלשהי להגיח לאוויר העולם בדיוק יום אחד לפני יומולדתו של החבר-הכי-טוב-שלי יבדל"א, ולכן עוד נאלצתי לכתת את רגלי לקניון הקרוב על-מנת לרכוש עבורו את הפלאסק בו חשק מזה זמן רב. מה עוד? רק את תודותיי הכנות למידורי על האירוח הנפלא ולשתי הסופר-בלוגריות על הפסנתר. היה משו-משו או משו כזה.