הפוסט הזה גרם לי פתאום לעצור רגע להזכר בהודו. הותיקים שביניכם בוודאי זוכרים את התקופה בימיו הראשונים של הבלוג שבה חצי מהפוסטים שהייתי כותב היו מסתיימים בגעגועים שונים ומשונים להודו, לטיול או לשניהם, ובכן נחשו מה? זה חזר (אבל בקטן, נראה לי). לחלקכם זה אולי שמע משונה להתגעגע לנסיעות ארוכות שכאלו, כשאחת הנסיעות התארכה והגיעה ל-45 שעות, או להתגעגע לשינה על דרגשים צרים וקשים או ללכלוך, אבל בעיניי זה היה הטיול האמיתי. בין אם זה לחלוק את החטיפים שהבאתי איתי עם משפחה ולקבל בתמורה אורז, צ'אפאטי ודאל עטופים בעלי בננה או לרדת מהרכבת בחיפזון באחת התחנות כדי לקנות קולה או להתעורר ב-6 בבוקר מהצעקות של מוכר הצ'אי, כל הדברים האלו היו כמעט קסומים בעיני, השתלבו עם הנופים של הודו.

אותה נסיעה של 45 שעות, אגב, הייתה אחת הנסיעות היותר חוויתיות שהיו לי, וכללה שני לילות ברכבת. נסעתי עם חן, שהייתה החברה שלי באותה תקופה (או לפחות סוג של, כי לשנינו היה די ברור שהקשר הוא לזמן הטיול בלבד) ונסענו מגואה שנמצאת בדרום הודו לדלהי שנמצאת בערך חצי הדרך במעלה תת-היבשת לכיוון צפון. היומיים הראשונים והלילה שביניהם היו מהנים יחסית, התחברנו עם השכנים לתא, קנינו פירות, צ'אי וסמוסה (מעין הכלאה חריפה בין בורקס לאגרול) ואכלנו עד כדי להתחזר, וכשנמאס לנו לאכול, פתחנו את דלת הרכבת וישבנו על הסף עם הרגליים בחוץ, מסתכלים על הנוף.

הצרות, עד כמה שאפשר לקרוא להן ככה, התחילו בלילה השני. באיזור 12 בלילה התעוררתי כשכולי רועד מקור. מכיוון שהגענו מגואה, שם ,כפי שאתם יכולים לנחש בוודאי, היה חם, היינו שנינו עם בגדים קלים מאוד, הזמן היה אמצע ינואר, ודלהי וסביבתה היו קרות למדי. כמה קרות? לא הרבה מעל האפס. ישבנו שנינו ברכבת, כל-אחד מתעטף בסדין הדק שהביא איתו, וחן לבושה בחולצה הארוכה ובכובע הצמר שלי, מתלוננת שלא הבאתי מספיק בגדים חמים, עניין שמצחיק את שנינו עד היום בפעמים הנדירות שאנחנו מדברים. הרכבת הייתה אמורה להגיע לדלהי באיזור 6 בבוקר, כך שלמרות הקור הנוראי החלטנו שמכיוון שבקרוב מגיעים, לא נפתח את התיקים, אבל הנסיעה התארכה והתארכה, ולדלהי הגענו קפואים ומותשים רק ב-12 בצהריים. אני חושד שהיה כאן גם איזה פאנץ'-ליין מוצלח יותר, אבל הוא חמק ממני כרגע.

אם לא הספיק לכם, יש כאן עוד, הרבה יותר מוצלח לטעמי.