לפני שנגיע לעיקר, ראשית דרושה הקדמה. אימי היקרה, שתחייה, עדיין לא מודעת לנוכחותה של הזובו בכלל, ולנוכחותה בחיי בפרט. הסיבה לכך, באופן כללי, שהיא שאם אימי (היקרה) תדע שיש לי חברה, הדבר יגרור בעקבותיו שרשרת של אירועים בעלי פוטנציאל מבוכה והתפדחות בלתי נלאה החל מציון מידותיה הטובות של החברה (ולא משנה אם היא דוגמנית צמרת עם דוקטורט בפילוסופיה ופיסיקה גרעינית או כונפת-על גועלית עם אינטלקט של זבוב בית), המשך בהזמנת רב ואולם אירועים, עבור בבחירת שמות לילדים וכלה בפתיחת תכנית חיסכון ללימודי התואר השני של הזאטוטים. וזה, אגב, עוד לפני שהיא בכלל זוכה לפגוש בפלא שנקרא "החברה" שלי" במו עיניה.

מכיוון שכך, אני והזובו נלאצים לנקוט משנה זהירות כאשר היא מגיעה אלי מחשש שעיני הנץ של אימי (שוב, היקרה) או של אחד ממכריה הרכלנים (והקצת-הרבה-פחות-יקרים) יאתרו אותה ויתחילו לחקור, מה שיסתיים, כאמור, בסאגה המתוארת בפסקה שלמעלה. בכל אופן, לעניינינו, בימים האחרונים החלה להטריד אותי אחת משותפותיה לעבודה של אמא בבקשות שונות ומשונות הנוגעות למיומנות מסויימת שרכשתי לי במקום עבודתי, ולמרות הטרחה המסויימת שהיא מטילה עלי, הסכמתי באופן עקרוני לעזור לה, ולו על-מנת לשמור על היחסים התקינים של אימי (היקרה) עם ה(א)נשים איתן היא עובדת. בכל אופן, היום, בעוד אני מדשדש לאיטי מהעבודה אל ביתי, תפסה אותי השותפה וגררה אותי הצידה, ושם החלה להציע לי הצעות שידוך שונות ומשונות. אל תבינו אותי לא נכון, בתור מישהו שבשבילו להתחיל עם בחורה קשה הרבה יותר מלעשות פליק-פלאק לאחורה בעיניים עצומות תוך כדי שירת מבחר מזמורים אוזבקיים, אני מברך על כל הצעת שידוך שנופלת עלי, אבל למה, מרפי היקר, למה רק כשאני תפוס?

והיום בפינתנו החיפוש הביזארי: זה.

נ.ב.

בהמשך הערב, אי"ה (אם יחזרו התמונות מפיתוח), פוסתמונות חגיגי במיוחד.