למקרה שלא ידעתם, הבלאי של נעלי כדורסל מהיר למדי, ועל אחד כמה וכמה כשמשחקים כדורסל בעיקר על אספלט, וכך מצאתי את עצמי אתמול נוסע עם אמא לקניות. היא הייתה צריכה שוחלן חדש למחשב, ואני נעלי כדורסל. למקרה שחשבתם שקניית נעלי כדורסל היא הליך פשוט עבורי, הרי שאתם טועים, יש לי רגליים גדולות. כמה גדולות? מידה 47, ואם זה לא מספיק לכל הצרות, כפות הרגליים שלי גם רחבות ועבות בהרבה מהממוצע, כך שלחלק גדול מדגמי הנעליים במידה 47 הן בכלל לא נכנסות. תוסיפו לזה את העובדה שאני משחק, כאמור, על אספלט, ולכן נעליים יקרות במיוחד לא באות בחשבון (כי אלו בד"כ מותאמות למשחק על פרקט שם הבלאי איטי יותר, ועל אספלט יעלמו להן הסוליות תוך שבועיים).

בכל מקרה, נסענו לחנות מסויימת עליה המליצו לי כזולה ובעלת מבחר גדול של דגמים, וכך אכן היה. נכנסו לחנות, הסברתי למוכר, בחור בן 40+ שנראה ונשמע במבט ראשון כערס הארצישראלי המצוי, מה אני מחפש. ברדיו התנגן לו שירם המופתי של הדייר-סטרייטס money for nothing והוא ליווה אותם בשירה במבטא ישראלי נוראי תוך כדי העיוות הבלתי-נמנע של מילות השיר (הידעתם? וופוויג'יווטו היא מילה באנגלית ואף מופיעה בשיר, שלוש נקודות למי שיזהה למה באמת התכוון מארק קנופלר) ומתוך נימוס ציינתי בפניו שאני חושב שהשיר המדובר הוא אחלה שיר.

"אתה מכיר אותם?" הוא שאל אותי.

 עניתי לו שאני מאוד אוהב אותם ושיש לי את כל הדיסקים שלהם.

"כן? אז איך קוראים למתופף שלהם?".

האמת? לא היה לי שמץ של מושג. עוד אני מנסה לפשפש בזכרוני הדהוי, והמוכר מתחיל לגולל בפני את כל הרכבה וקורותיה של הלהקה, משמו של הקלידן המשך בסיפור בעיטתו מהלהק של דיוויד קנופלר (אחיו של מארק, הסולן והגיטריס) וכלה בהופעה של הלהקה בברלין אליה הוא נסע במיוחד, ובה כמעט תפס את המקלות שהמתופף זרק לקהל בסוף ההופעה. בקיצור ולעניין, אני יושב לי על שרפרף באמצע חנות נעליים, והערס הארצישראלי המצוי נותן לי, שיש לי כמעט את כל הדיסקים של דייר סטרייטס ושל לד-זפלין, כחצי מהדיסקים של פינק פלויד ועוד כהנה וכהנה, שיעורים בקלאסיקות רוק. בסוף, אגב, מצאתי זוג של נייקי שהלם את מידותי להפליא במחיר הזעום של 250 שקלים.

אח"כ הלכנו לקנות שולחן מחשב לאמא שלי, משימה מייגעת למדי בהתחשב בעובדה שנאלצנו, ואני אומר נאלצנו כי אני ישבתי לידה ונאלצתי להנהן בראש באופן משכנע ביותר בזמן שהיא התחבטה בסוגיה, להתלבט שעות בין ארבעה דגמים זהים כמעט לחלוטין של שולחנות שההבדלים ביניהם התמצו ב... אני לא יודע בדיוק מה, אבל לא היו הרבה כאלו. אחרי שסיימנו להתלבט בנוגע לדגם, עברנו (ושוב, לשון הרבים כאן סימלית למדי) להתלבט בנוגע לצבע, ידיות למגירות, רגליות ומועד הובלה. עוד היא חורשת את הקטלוגים, נחו עיני על מתנת יום-ההולדת האולטימטיבית, שאם מי מכם יקנה לי ליום הולדתי המתקרב ובא (עוד שבועיים וחצי לתשומת ליבכם), הוא יזכה באופן מידי במקום מובטח בגן-עדן וב-72 בתולות (ולא ערביות שעירות כמו שמבטיח החמאס, אני באופן אישי אדאג שהן יהיו שוודיות שנבררו בקפידה). המדובר בכורסת הטלוויזיה האולטימטיבית, עשויה עור (או דמוי עוד, הייתי נרגש מכדי להבחין), נוחה להפליא, מנועי מסאז', מתחת למשענת היד הימנית מקרר ומקום לכוס ומתחת למשענת היד השמאלית טלפון. הנזק אתם שואלים? נמוך בהרבה מהצפוי, 5500 שקלים. לא שזה מעט כסף, כמובן, אלא שאם הייתה לי שכיית חמדה שכזו, סביר להניח שלא הייתי עוזב אותה לעולם, ובשביל משהו שלא תעזוב לעולם, 5500 שקלים זה בהחלט לא נורא.