בכל מערכת יחסים מגיע השלב הזה ואין ממנו מנוס. קשה לומר שמישהו אוהב אותו, ובכל זאת, אין גם דרך להתחמק ממנו, המפגש עם המשפחה. ארזתי לי בתיק קטן קצת בגדים, מבחר דיסקים ועציץ רקפות במתנה, ושמתי פעמי דרומה, מרחק 4 שעות נסיעה, אל בית משפחת זובו. ההתחלה, כפי שתוכלו לשער, לא הייתה מוצלחת במיוחד, לקום בשעה 7 לפנות בוקר ביום שישי זו לא כוס התה עם נענע שלי, אבל עם הרכבת, לעומת זאת, הסתדרתי מעט טוב יותר. אחרי נסיעות של 10, 24, 36 ואפילו 45 שעות ברכבות בהודו, 4 שעות ברכבת ישראל הן משחקים ילדים בשבילי, אמנם מסוג משחקי הילדים שאחריהם כואב בתחת, אבל לפחות לא משחקים מהסוג החביב על מנחים בתכנית "קשר משפחתי". הנסיעה עצמה, אני חייב לציין, לא הייתה מרתקת במיוחד ונוף השדות החדגוני היה רחוק מלרתק והזכיר לי יותר מהכל את הנסיעה מהבקו"ם אל בסיס הטירונות שלי הממוקם, סורפרייז סורפרייז, 5 דקות נסיעה ממשכנה של משפחת זובו.

אבא זובו והזובו בכבודה ובעצמה באו לאסוף אותי מתחנת הרכבת וגררו אותי בעל כורחי על הסופר שם הניחה את עצמה הזובו מעדנות בתוך עגלת הקניות והריצה את אבא זובו הלוך ושוב בין המעברים בחיפוש תזזיתי אחרי במבה, משהו לשיער (אם אני אגיד מיכל פלסטיק לבן עם מכסה ירוק זה יעזור לכם להבין?) ו-12 קילו בונזו. אח"כ אנסו אותי הזובואים לנקוב בשם מותג מיץ התפוזים הספציפי אותו אני נוהג לקנות בבית וזאת למרות שציינתי במפורש שזה באמת, אבל באמת לא משנה. סיימנו את הקניות, נכנסו אל המזדה 3 המשפחתית שהייתה בעצם רנו חבוטה, ונעלמנו אל האופק בענן גדול של עשן סיגריות (אבא זובו והזובו) ושיעולים (אני).

כך הגענו לבית משפחת זובו שם התקבלתי בחמימות ע"י אמא זובו, אחות זובו+תאומים מיני זובו, אח זובו וכלבה זובו. 30 שניות מאוחר יותר כבר היינו אני והזובו במיטה יען כי 7 לפנות בוקר זו באמת לא שעה להתעורר בה ושעות שינה יש להשלים. התאומים בני השנתיים היו שקטים להפליא והקפידו מאוד שלא להעיר אותנו בצעקות, יבבות, כניסות בלתי צופיות לחדר ודפיקות על הדלת יותר מפעם ב-10 דקות, הזובו נמנעה מלגנוב לי את השמיכה יותר מפעם ב-5 דקות וכך הושלמו להן שעות השינה החסרות שלנו. פחות או קצת הרבה פחות. רגע חרדה קשה נרשם כשאחד התאומים התעקש מסיבות שאינן ברורות לקרוא לי "אבא", אך למרבה המזל הזובו נעלה את דלת הכניסה לבית בזמן ומנעה ממני לברוח החוצה בזעקות שבר ולמצוא אורחת גמלים חולפת שתיקחי אותי במטותא הביתה ועכשיו, ובכך נגדע המשבר הדיפלומטי באיבו.

שתי ארוחות משביעות, לילה אחד והרבה מאוד הפסקות סיגריה מצידה של הזובו מאוחר יותר, הגיע גם זמני לומר שלום. היו דמעות ובכי (אחד התאומים נפל), הייתה התרגשות (אני כשקיבלתי מהזובו דיסק עם פורנו לסבי שהיא צרבה לי), הייתה דרמה (לרגע היה נדמה לי שאיבדתי את כרטיס הרכבת) וטרגדיה (נגמרו הבטריות בדיסקמן באמצע הנסיעה) ואפילו היה טעים (הבורקס תפו"א ברוטב פטריות של אבא זובו, עוגת השוקולד של אמא זובו, החמין של שבת בצהריים והסנדביץ' עם חזה אווז, חרדל, עגבניות וחמוצים בקניון בדרך הביתה), אבל גם הסופ"ש הפרוע הזה הגיע לקיצו. הסופ"ש הפרוע הבא, בו תפציע הסבתא של העטלף להופעת אורח ובו גם תערוך הזובו ביקור גומלין אצל משפחת העטלף ואף תחגוג עימם את יום הולדתו של העטלף, כבר מגיח מעבר לפינה.