אין לי חתולים יותר. כולם נעלמו מאז שהופיעה המזוודה המסתורית הזו. למעשה, מה שמסתורי כאן זו לא המזוודה אלא איך, בשם שפמו האדיר של יחיאל מהמכולת היא הופיעה אצלי ליד המיטה בתשע וחצי לפנות בוקר. כבר היה אור בחוץ כשקמתי, אבל אני די משוכנע שראיתי 4 כוכבים ולפחות שני ירחים מסדר גודל בינוני כשנתקלתי בה ונפלתי עם המצח על השפיץ של המגירה. אחר כך, עם בליטה בגודל כדור פינג-פונג על המצח ומגבת מלאה קרח על הפרצוף, שמתי לב שכל החתולים נעלמו. שניצל שתמיד היה מעיר אותי בבוקר, מתלונן שהאוכל לא טעים, המים לא טריים ודורש במפגיע שאחליף כבר את החול בארגז לא נראה בסביבה, מר מיטה ומר מלדה, הגורים של מרת גרינה, לא חרפו בסל שלהם, ואפילו החרדונים ערופי הראש שמרת גרינה הייתה נוהגת להשאיר לי בכל בוקר על השיש לא היה במקומם. מאוד מוזר.

לקחתי שלושה אופטלגינים והורדתי אותם עם שוט של וודקה. 10 דקות מאוחר יותר, הכאב טרם חלף והבנתי שעוצמת הכאב גרמה לי כנראה להתבלבל במינונים. חזרתי לשירותים ושלפתי עוד אופטלגין, אותו הורדתי עם שלושה שוטים של וודקה. אחרי עוד 10 דקות הבנתי שהאופטלגינים האלו הם סתם חארטה של רופאים אשכנזים מנייאקים וגמרתי את חצי בקבוק הוודקה שנשאר בשלוק, אבל עכשיו אני סתם סוטה מהנושא.וכך עמדנו שם, אני והמזוודה והחלפנו מבטים נוקבים, מישהו היה חייב להשבר. בסופו של דבר המזוודה נכנעה ופשוט נעלמה, אם כי בהחלט יתכן שנפלתי אחורה על המיטה מבלי לשים לב ובהיתי בתקרה, בשלב זה הריכוז כבר היה אינטנסיבי מכדי להבחין.

כשהתעוררתי, היה כבר חושך בחוץ, ניסיתי לסלק את הגמדים שדפקו לי בראש עם פטיש אבל לא נשארה טיפת וודקה. לאט ובזהירות גירדתי את עצמי מהמיטה עד שהגעתי למצב שבחוגים שאינם מקפידים במיוחד על דיוק בניסוח בהחלט עשוי להקרא כסוג של ישיבה. המזוודה עדיין עמדה שם, מתריסה מולי בחדוות ניצחון, יכולתי לראות את החיוך בידית שלה שהייתה תלויה בזווית לעגנית, במנעול שצירוף הספרות הפוגעני 394 היה טבוע בו, אפילו העור השחור ליגלג עלי בברק מלא בוז. כבודי האבוד כמעט התקומם כנגד המחשבה שמזוודה זרה תשפיל אותי בביתי שלי, לא יקום ולא יהיה.

נגעתי במזוודה בזהירות בעזרת בוהן הרגל ומיד נסוגותי. היא לא הנידה עפעף ולא זזה. הושטתי את הבוהן ודחפתי אותה מעט יותר בגסות. עדיין אין תגובה. שמחת ניצחון אחזה בי ובעטתי במזוודה הארורה בכל כוחי. שעתיים אחר כך בחדר מיון כבר הייתי טרוד במסירת תלונה על תקיפה לשוטר לבנבן ונמוך שעמד ליד מיטתי בזמן שאח ערבי שמן גיבס לי את הרגל. ביקשתי ממנו לשלוח ניידת לדירה כדי לעצור את המזוודה, הוא נעלם לרגע וראיתי אותו דרך דלת הזכוכית משוחח בטלפון. הוא חזר לרגע ושאל אותי כמה שאלות בנוגע לפרטי התקיפה, ואז יצא שוב, בוודאי כדי להודיע לחבריו בניידת שלא יכנסו בלי תגבורת. בינתיים, כך הבטיח, ישימו אותי בתכנית להגנת עדים במתקן מיוחד עם אבטחה מקסימלית, מתקן שאליו אף מזוודה עוד לא פרצה. נרגעתי.