או בעברית מה קורה כשמערבבים עטלף אחד, תאוות מוזיקה בלתי נשלטת, אלכוהול והמון סוכריות גומי בסופ"ש לא מאוד פרוע אחד. הכל התחיל בעצם בהוללות יום חמישי המסורתית מול מכבי עם המון אוכל, קצת אלכוהול (אלא אם כן אתם קוראים לשלושה חצאי גולדסטאר הרבה) וקצת ירוק, אבל לזה אני כבר רגיל. בשישי בבוקר, לשמחתי הרבה, בגיעו ארבעת הדיסקים שהזמנתי לפני שבועיים והתעכבו עד מאוד מסיבה לא מאוד ברורה, אולי משום שלשהשיג דיסק הופעה חיה משנות ה-70 של דני ליטני ויהונתן גפן זה לא פשוט, אולי בגלל שלא הרבה אנשים יודעים מי זה זאב טנא, ואולי סתם כי הדיסקים של רפי פרסקי והבילויים הם לא משהו שאפשר למצוא בקלות. מצוייד בדיסקים החדשים שלי ומבלי להודיע כמעט לאף אחד, שמתי פעמי אל העיר הגדולה הידועה בכינויה תל-אביב.

בתל-אביב גיליתי שמשהו בשילוב של שעות הלילה המאוחרות, עירבובי אלכוהול, המון סוכריות גומי והאשמות גסות ובלתי מבוססות בעליל (אם כי לא בהכרח בלתי נכונות בהתחשב בחיבתי לרקפות, אני חייב להדגיש) על היותי שוביניסט שונא נשים עושות לי מעט בלאגן בבטן, אם כי בהחלט לא משהו שיש להתרגש ממנו. את השבת העברתי בחברה טובה, בבליסה המונית בספגטים ובבהייה בטלוויזיה. אחר-כך הגיע זמני ללכת ובעודי ממתין לרכבת בעזריאלי, נכנסתי כהרגלי לטאוור רקורדס ומשם יצאתי, כהרגלי, עם שלושה דיסקים חדשים נוספים. מי מכם שמכיר את הקברט של מירנדה של אורלי זילברשץ בנאי ואת הדוּ-סט של דני ליטני הכולל שני דיסקים נהדרים בוודאי ידע על מה אני מדבר. או שלא.

היה לי עוד משהו לכתוב, אני כמעט בטוח בזה, אבל חוט המחשבה הקצרצר שלי (שוב) נקטע באיבו. כנראה שהגיע הזמן לחזור לפוך.